השופט אלון גבינזון אני אנני חותמת גומי להוצאת ילדים

אלון גבינזוןהשופט אלון גביזון לא הסכים לפקידת הסעד  שסוחרת ילדים שביקשה לנתק שלושה ילדים בני 4, 7 ו- 8 שנים מההורים שלהם במרכז חירום לתקופה בלתי מוגבלת, בעלות חודשית של 51,000 ש"ח בחודש, במקום לטפל בילדים בקהילה.

 

בארץ יש אויב לא פחות גרוע ואכזרי החמאס, משרד הרווחה על שלל עובדיו, פקידות הסעד, העובדות הסוציאליות וכל מי שניזון מהם, מאבחנים, מטפלים, פסיכולוגים, פסיכיאטרים, בעלי פנימיות, עמותות אומנה, עמותות חלוקת מזון, ועוד כל מיני טפילים למיניהם. כולם ביחד עוסקים יומם ולילה בצייד אחר "לקוחות רווחה" כדי להצדיק את משכורות העתק שלהם. הגיע הזמן לסגור את הברזים, ולהפסיק לחלוב את האוכלוסייה הכי חלשה בישראל. מיליארדי שקלים יתפנו והעם יוכל לנשום אנחת רווחה. לאישוש דברים אלו, קראו תחקיר של משה הרוש "פנים אמיתיות": פנים אמיתיות זעקת ילדי חטופי הרווחה תעשיית הסחר בילדים

תקציבי הרווחה זורמים לעובדי הרווחה לא לנזקקי הרווחה 

השופט אלון גביזון, מצטט מתוך מהשיר של להקת מוניקה סקס, את המשפט "החוק היבש לא נרטב אף פעם, אפילו לא מדמעה של ילד" (רוני אלוני סדובניק תתמוגג מנחת מהשיר הזה). אפילו ביישובים מבוססים שאין בהם עניים פותחים לשכות רווחה כדי להפוך את הזוגות המתגרשים מטופלי רווחה בעל כורחם. הלשכות הללו ריקות מפונים. היום כבר הסוד ידוע. אף אחד לא מעיז לבקש עזרה וסעד מעובדת סוציאלית. כולם יודעים שעובדת סוציאלית או פקידת סעד גורמות רק נזק, וכאשר אחת כזו מתלבשת על החיים של האזרח, שום דבר טוב לא ייצא מזה. דינו של אותו אזרח נחרץ להיות מטופל במשך שנים ארוכות ללא שום יכולת להיחלץ מלפיתת החנק.

השופט גביזון נותן סקירה מייגעת ומתישה בעניין הליך הגירושין השגרתי של בני זוג להם 3 ילדים קטנים. לשני ההורים טענות אחד לשני של הפעלת אלימות כלפי הילדים ושניהם מגישים תלונות הדדיות במשטרה.

המשפחה ושלושת ילדיה מקבלים עונש: טיפולים סוציאליים המתמשכים כבר 7 חודשים במרכז חירום לסחר בילדים "בית לכל ילד" בבאר-שבע, שם מרוויחים מנהלי העמותה משכורות של כ- 50 אלף ש"ח בחודש על גב המשפחה האומללה. מרכז החירום מצידו, כותב הררי שקרים והכפשות על ההורים, כדי להמשיך ולכבול את המשפחה האומללה לטיפולים אינסופיים שכאמור כשלו כשלון חרוץ, בתום 7 חודשים של טיפול. שימו לב לכמות הפרזיטים המרוויחים על חשבון הילדים:

מאיר אלמליח, יו"ר ועד המנהל; מיכאל חן, חבר ועד המנהל; רות לובנטל, חברת ועד המנהל; ענת שגב, חברת ועד המנהל; מיכאל אברמוביץ, חבר ועד המנהל; עו"ד עדי הרר, חבר ועד המנהל; דבורה פריד; אבי רמות; משה שיפמן.

צוות מרכז החירום:

פאינה ליפשיץ, מנהלת המרכז; ציפי אדי, רכזת מנהלית; אושרת בר-און, אם בית;לירן זיתוני, עו"ס;איתמר ירון, פסיכולוג; אסף יוגב, עו"ס; דינה טייטלבאום, עו"ס; מריאנה דובציס, עו"ס; שי בורדה, עו"ס; שלומית עמיר, מטפלת בתנועה.

איזה ילד יישאר שפוי עם כל-כך הרבה מטפלים הטוחנים לו את השכל? חברי הצוות משקרים וכותבים על האבא שלא שיתף פעולה ולא כיבד את ההסכמים עם גורמי טיפול. מדובר בהסכמים חד צדדיים, שכן ההסכם נכפה על ההורים, מהמילה כפיה.

השופט אלון גביזון במקום להרגיע את האש, שופך שמן למדורה, ושולח את ההורים לבצע אבחון "מסוגלות הורית" כדי לרושש את ההורים עוד יותר ממה שכבר אין להם, ומסכסך בין בני הזוג. במקום לתת להורים ולילדיהם אוויר לנשימה, להירגע ולהשלים בכיף עם הליך הגירושין, מגיעים עשרות עובדות סוציאליות שמתנפלות על המשפחה, מציקות לה, קובעים אפוטרופוא לדין שגם היא מתפרנסת כל חודש סך של 3300 ש"ח בלי לעבוד, על חשבון שלושת הילדים של ההורים. מה הפלא שעוד דורית לופו, האפוטרופוא לדין רוצה שהילדים יהיו נזקקים עד גיל 18, כדי שתהיה לה הכנסה קבועה ובטוחה על חשבון גב הילדים?

בעמוד 2 להחלטה, השופט גביזון חושף את שמו של הקטין יצחק, וכך מסופר:

ההורים נפרדו, והבעל עבר להתגורר בבית של אמא שלו ובהמשך התגורר בסוכה שבנה לו בחצר, בעוד שהאישה והילדים התגוררו בדירתם. בחודש נובמבר 2015 הבעל הגיש תלנה במשטרה נגד האמא שהיא מרביצה לילד בן 7 השנים, וכתוצאה מכך היא הורחקה מהילדים, והבעל חזר להתגורר בבית שלהם.

האישה שכרה דירה בבאר-שבע, בסיוע גורמי רווחה.

בינתיים ההורים הגיעו להסדר ביניהם בדבר זמני השהות של הילדים, אבל בבית הספר דיווחו שהילדים לא מגיעים לבית הספר באופן סדיר כשהם אצל האבא.

החל מחודש נובמבר 2015, מאז שהורחקה האמא מילדיה, הילדים קיבלו טיפולים במרכז החירום לסחר בילדים "בית לכל ילד".

השופט כותב שבחודש מרץ 2016 נתקבלו דיווחים על אלימות של ההורים כלפי הילדים. מי דיווח? השופט לא כותב. בינתיים, הזוג ממשיך להתקוטט בינו לבינו ומוצאים לשניהם צווי הטרדה מאיימת הדדיים, לא להתקרב אחד לשני.

ביום 17/5/16 השופט מורה כי הקטינים ישהו בבית האם עד להחלטה אחרת. זאת אומרת, שהאמא הפסיקה להיות "מסוכנת" לילדים שלה. כנראה שגם מעולם לא הייתה, וכל הדיווחים השקריים של העו"ס ומרכז החירום, מדמיונם הקודח, כדי להמשיך ולהתפרנס מהילדים.

האפוטרופא לדין, עו"ד דורית לופו, מתנהגת כמו תמיד יחד עם הרווחה ועם העובדת הסוציאלית, ודורשת גם היא להוציא את הילדים למרכז החירום. פקידת הסעד והאפוטרופא לדין מסכימים ביניהם שהילדים צריכים טיפול בילדים של יותר משעה בשבוע, ולכן דורשים להוציא את הילדים ממשמורת ההורים למרכז החירום.

השופט גביזון לאחר ששוחח עם הילדים (ראו סעיף 11 להחלטה) אומר, כי הילדים למרות גילם הצעיר מודעים לחלק מהקשיים שלהם ובחוויתם האישית מרכז החירום נתפס כעונש.

"סבורני כי הוצאתם של הקטינים ממשמורת הוריהם ומסביבתם הטבעית לצורך קבלת הטיפול האמור הינו צעד קיצוני ודרסטי , בשלב זה, העשוי לפגוע בנפשם הרכה ואינו מידתי בשים לב לחלופות אחרות הקיימות ואשר יש ליצור ( כפי שיובהר להלן ).

הוצאת קטינים ממשמורת, אף אם המדובר בזמן מוגבל,  ייעשה, כאמור, רק מקום שקיים צורך חיוני מיידי, וכאשר לא ניתן לנקוט ולקבל מענה ע"י אמצעים חלופיים מתונים יותר.

משיחתי עם הקטינים התרשמתי כי ניתוק הקטינים מסביבתם הטבעית עלול  לגרום להם נזק נפשי קשה, עד כדי שיתכן שהנזק שיגרם כתוצאה מהוצאתם ממשמורת יעלה על התועלת שבטיפול אותו יקבלו הקטינים במרכז החירום. כאמור , סבורני כי ניתן לסייע לקטינים שבפני בחלופות אחרות.

על כן, מצאתי לקבוע כי על גורמי הטיפול לדאוג למתן טיפול אינטנסיבי לקטינים במסגרת הקהילה, בטרם נקיטת סעד קיצוני זה של הוצאה ממשמורת."

ואנו מבינים כי השופט אלון גביזון, גם הוא סבור שהעו"ס מבצעת מלאכת קודש כשהו מחמיא לה ומדגיש את הסעיף בהחלטה: "יודגש כי אין לבית המשפט כל טענה כלפי התנהלותה של העו"ס לחוק הנוער ( ההיפך הוא הנכון ), שכן התרשמתי כי היא פועלת מתוך שליחות, רגישות, דאגה כנה ואכפתיות כלפי הקטינים שבפני. אולם, ככל הנראה, ידיה כבולות נוכח שתי החלופות לטיפול הקיימות כיום ( ועל כך אני מלין )."

על כך נאמר הרי ברור שהדברים נאמרו כדי להשקיט את הממונים כמו הנשיאה מריים נאור בכדי שיוכל בעתיד להיתקדם השופט גבינזון יודע שעובדי הסעד חוטפי ילדים!

רוב הציבור לא יודע את זה, עבודה סוציאלית בישראל אין פירושה "עזרה לנזקק". להיפך, עבודה סוציאלית ו"שירותי רווחה" בישראל פירושם  היתעללות באזרח .

המסקנה אל תיפנו לעובדי הרווחה.

במילים אחרות, העובדות הסוציאליות לא נדרשות לתרום לרווחת האזרח, כי הן בעצם שוטרות קהילתיות ללא מדים. אלו שוטרות סוציאליות, שאין להן לא מח"ש, אין להן קוד אתי, ואין שום וועדת משמעת לעו"ס. כך יש להבין איך קורה שאימא שניגשת לעובדת סוציאלית ומבקשת תמיכה כספית, אפילו כדי לקנות עגלת ילדים, ותוך חודש חודשיים מזמינים אותה לוועדה, תוקפים אותה שהיא נכשלה בהורותה, ומוציאים לה את הילדים למרכז חירום, עד שהיא תוכיח שיש לה כסף, דירה, ואמצעים כלכליים כדי להחזיר את הילדים, והילדים האלה לעולם לא חוזרים. כאמור, הטענה היא שהרווחה מגנה על הילדים מפני אימא "רעה". מרוב "רצון להגן", ההתערבות של הרווחה היא שיוצרת את הסכנה עליה הן מתריעות.

כך למשל אבא שיבקש מעובדת סוציאלית שתעזור לו לשכנע את גרושתו להראות לו את הילדים, יגלה שלמחרת, העו"ס הלכה למשטרה והתלוננה על אותו אבא שהוא איים עליה ועל הגרושה, ושהוא עלול להזיק לילדים כדי לנקום באישה. העו"ס תעליל על הגבר שהוא התגרה מינית בזמן שרחץ את הילדים שלו (זה היה סימן ההיכר של העו"ס הראשית לשעבר ללסדרי דין, סימונה שטיינמץ: המצאת עלילות פדופיליות לגברים).

אז, העו"ס דוחפות את האבא למרכז קשר, משפילות אותו, מעלילות עליו, כותבות עליו השמצות (שרובן ממוחזרות) ואחר כך הן מתפלאות איך קורה שנשיאת בית המשפט העליון לשעבר דורית בייניש חטפה נעל באף, או שאבא אחר דחף את ילדיו מהגג.  מרוב "רצון להגן", ההתערבות של הרווחה היא שיוצרת את הסכנה עליה הן מתריעות.

הפיתרון היחיד שיש לעובדים הסוציאליים להציע כל דבר זה "טיפול נפשי". נניח שמגיעה אימא ומבקשת עזרה כספית. היא לא תקבל שקל אחד, אבל יפתח לה תיק, וידרשו ממנה להשתתף לקבל "טיפולים נפשיים". כנ"ל גם אבות בגירושין, הם ישלחו לאבחון שיעלה 30,000 ₪ על חשבון ההורה, והם יידרשו לעבור "טיפול". הומלסים יידרשו לעבור "טיפול". מחוסרי עבודה יידרשו לעבור "טיפול".  אזרח המצוי חושב שהמילה "טיפול" פירושה עזרה

יצויין שרוב עובדי הסעד אינם מטפלים בעצמם והרי רובם חולי נפש..

למעשה שולחים את ה"נזקק" אל מטפלים ומאבחנים למיניהם, אשר משמשים עט להשכיר, רק כדי להצדיק את המשך ההתעסקות באותו תיק, ובנקיטת הליכים נוספים, ישיבות נוספות, הגשת תלונות במשטרה, וכל מה שאפשר כדי להסלים את התיק, ולייצר עוד ועוד פרנסה (והצדקה) לעו"ס, לבעלי המקצוע, ולעמותות שעובדות איתן. פשיטת הרגל המוסרית של ערוץ 2: לוקחים כסף מעמותת "עלם, הילה טנא גלעד: דיווחים שקריים לאו"ם על נתוני הוצאת ילדים מהבית.

כאמור, העובדות הסוציאליות הן פרזיטיות. נשים שלא הצליחו למצוא לעצמן מקצוע מכובד התורם למשק. באינטרנט ניתן לראות אותן מתגאות באין ספור ימי כיף, ימי רכיבה על סוסים, שייט על אבובים ומסיבות בלשכות הרווחה. הן מסיימות לעבוד ב 2  בצהריים, ומקבלות כסף על שעות כוננות "בלי לדפוק שעון".  כדי להנציח את הפרזיטיות הזו הן מאוגדות בהסתדרות, ובעקיפין במפלגת העבודה של בוז'י הרצוג ומירב מיכאלי. ההסתדרות דואגת להן לייצוג משפטי, כדי לתבוע הורים שמפרסמים מידע על עובדות סוציאליות פושעות, וגם לתבוע כלי תקשורת במועצת העיתונות בגין "סיקור לא מאוזן".

לעובדות הסוציאליות יש יחצ"ן קבוע בעלות של 100,000 ₪ בחודש, דוד גולן יחסי ציבור, אשר מייצר פרופוגנדת שקרים בלתי פוסקת: "העו"ס עושות 'עבודת קודש', העו"ס חוד החנית של החברה הישראלית", "העו"ס מגנים על ילדים מפני הורים", "העו"ס לא מתוגמלות". למרות שתיקי הרווחה אמורים להיות חסויים, העו"ס מגלות ליחצנים שלהם פרטים אינטימיים מתיקי משפחה והיחצ"ן דוד גולן מדליף לתקשורת.

עד ממש לפני כשנה, גם כל כתבי הרווחה בישראל היו משתפ"ים של יח"צני הרווחה. כמעט ולא היו בישראל כתבי רווחה עצמאים. רובם היו מקבלים הודעות לתקשורת מיחסי הציבור של דוד גולן, ומעתיקים אותן מילה במילה ישירות לעיתונות, כאילו אלה כתבות שהם עצמם כתבו. רק לאחרונה החלו ניצנים של עיתונות חוקרת כלפי משרד הרווחה, בערוץ 10 על ידי התחקירן המהולל משה הרוש, בסדרת כתבות על פשעי הסחר בילדים.

סוף דבר

התוצאות של התערבויות העובדות הסוציאליות בחברה הן הרסניות. עשרות אלפי הורים שמנותקים מילדיהם.  אבות שמתאבדים.  ילדים שגדלים בפנימיות שם הם נחשפים לאלימות, ריתוקים, חדרים מרופדים, משמעת, אונס ע"י צוות, סמים והפקרות מינית.  בגיל 18 משרד הרווחה מתנער מהם, אבל אין להם כלום בחיים, אפילו לא בית.  הם מצטרפים למעגל הפשע והזנות, וכך מתחיל דור חדש שמספק פרנסה לעובדות הסוציאליות.

מה שמדינת ישראל זקוקה לו זה סגירת לשכות הרווחה, והגדלת הקצבאות ישירות להורים. ככל שהקצבאות למשפחות יהיו גדולות יותר, כך יהיה לעובדות הסוציאליות פחות הזדמנויות להתעלק ולכפות עצמן על חיי אחרים, ולהציק, להזיק, ולזרוע הרס וחורבן.

הגיע הזמן לסגור את הברזים למשרד הרווחה. השחיתות והפרזיטיות שם הגיעו לשיאים מרקיעי שחקים.

החלטה ביהמ"ש לענייני משפחה באר שבע שופט אלון גביזון – מחלקה לשירותים חברתיים בארשבע נ' פלונית ואלמוני לעניין הוצאת 3 קטינים ילידי 2008, 2009 ו- 2012 למרכז חירום עמותת בית לכל ילד בבאר-שבע, בתשלום 51 אלף ש"ח בחודש לשלושת הילדים, במקום לטפל בהם בקהילה, קובץ pdf

595379054546357-page-001 595379054546357-page-002 595379054546357-page-003 595379054546357-page-004 595379054546357-page-005 595379054546357-page-006

595379054546357-page-007 595379054546357-page-008 595379054546357-page-009 595379054546357-page-010 595379054546357-page-011

ולקינוח, איך אפשר שלא? מאחר והשופט אלון גביזון התחיל, אנו מסיימים, קבלו את השיר של מוניקה סקס.

הבלוף של שופטי המשפחה לתיוג גברים תוך חיובם בשכר טרחה אסטרונומי לבדיקות שאינם ממוכרות מדעית .

הבלוף של שופטי המשפחה לתיוג גברים תוך חיובם בשכר טרחה אסטרונומי לבדיקות שאינם ממוכרות מדעית .

bandicam 2016-06-20 06-55-30-335

 

במשך השנים בנו שופטים מוטים ,המקורבים לארגוני הנשים דוקטורינה שיפוטית יחד עם עובדות הסעד כדי לתייג את האבות הגרושים כבלתי כשירים לגדל את ילדיהם .

ברוב בדיקות המסוגלות ההורית 97.1 המשמורת מועברת לידי האישה

המסקנה ברורה רוב האבות שהיו כשירים עד לרגע הקרע הופכים לנכים תפקודית,ונפשית כך עפ"י בתי המשפט ,ופקידות הסעד .

יש לציין שבית המשפט כופה את הבדיקה בניגוד לסמכותו ואף קובע שכר טרחה מטורף של 50.000 ₪ למספר פגישות .

בפגישות עם הילדים תמיד יירשם שהאם טובה יותר וקובעת גבולות לילדים ,והאב איננו מציב גבולות .

במקרים אחרים אף נקבע שני ההורים טובים אבל האם היא המועדפת בשל כך שהציבור מצפה ממנה שהיא תהיה האם המשמורנית,או לחילופין שאם תילקח המשמורת ממנה היא תיפגע נפשית ,וכלכלית וכתוצאה מכך הילדים ייפגעו אז המסקנה המשמורת תישאר בידי האם .

עוד נציין שפקידות הסעד מקושרות למכונים ואף מנסחים איתם אם חוות הדעת כאשר האב כלל איננו יודע .

החוק והפסיקה קובעים שאין כופים על אדם בדיקה רפואית או פסיכיאטרית כאשר הוא מתנגד .

אך בבית המשפט לענייני משפחה אין חוקים !!!!

השופט עושה מה שבא לו !!!!

אז המסקנה היא כאשר שופט קובע שתלך לבדיקת מסוגלות הורית סרב .

בבדיקה זו תתויג ואש גם ייקבע שאתה בעל הפרעת אישיות לדוגמא ,או אבחנות אחרות שייפגעו בך גם בעתיד .

לגברים אין כול סיכוי להשפיע על המכונים שנשלטים ע"י עובדות הסעד והשופטים המכונים יודעים מה תהיה התוצאה מראש וכול הבדיקה הינה הצגה .

אנו מצרפים את מסקנות מומחים אשר פעלו במסגרת וועדת שניט שדנה בביטול חזקת הגיל הרך .

 

 

פרופ' אבי שגיא-שְורץ וד"ר תרצה יואלס[1]

אוניברסיטת חיפה

 

מבוסס על הרצאות ב:

השתלמות לשופטים בנווה אילן (16.07.2003)

השתלמות לשופטי משפחה בנווה אילן (21.12.2004)

כנס לשכת עורכי הדין לענייני משפחה באילת (06.01.2005

כנס בתי דין רבניים בחיפה (14.12.2006)

 

 

פתח דבר

כשעוסקים בהסדרי הורות בעתות משבר גירושין, הספרות הפסיכולוגית המקצועית המעודכנת ביותר (State-of-the-art) לוקחת בחשבון גורמים התפתחותיים ומערכתיים של הילד והיא מציעה מודלים שונים של פתרונות, כשמאחורי כולם עומדת הנחת עבודה המציבה אחריות הורית משותפת על ידי שני ההורים כמטרת-על (ראה סקירת ספרות של Kelly, 2007)[2]. לתפיסתנו, זו צריכה להיות גם מטרת-העל  במסגרת חקיקה נאורה במדינת ישראל.

דרכי הטיפול וההחלטות שמתקבלות במערכת הרווחה והמשפט (תסקירים של פקידי סעד, הערכות מסוגלות הורית של פסיכולוגים, פסיקות בתי המשפט) הן קריטיות לעתידם של הילדים. בשל כך אנו מבקשים לבדוק כמה שאלות יסוד הקשורות בהחלטות שמתקבלות במערכות אלה לגבי ילדים שהוריהם נפרדים או מתגרשים, תוך התמקדות  בחזית המחקר הפסיכולוגי-ההתפתחותי ותוך ראייה מערכתית בהקשר הישראלי:

  • האומנם טובת הילד נמצאת כיום במרכז הדיון?
  • האם זווית הראיה של הילד מובנת לכל הנוגעים בדבר?
  • האם צרכיו של הילד מוגנים כהלכה בבית המשפט?  תחום הידע הפסיכולוגי הוא אחד הבסיסים החשובים לקביעת טובתו של הילד. בתי המשפט נסמכים על חוות דעתם של פסיכולוגים (בעיקר קליניים), כמו גם מערכת הרווחה וההורים עצמם. פסיכולוגים שמתמנים על ידי בית המשפט להגיש חוות דעת חייבים לוודא בכל עת, מתוך מודעות לאחריות הרבה המונחת על כתפיהם, שהם מכירים היטב את התחום ואת החומר המקצועי העדכני ביותר ורק על בסיס הכרות זו לנתח ולהעריך את המצב בדרך הנכונה ביותר לטובתו של הילד. חטיבת הפסיכולוגים המשפטיים בהסתדרות הפסיכולוגים האמריקאית והאקדמיה האמריקאית לפסיכולוגיה משפטית כוננו בשנת 1991 וועדה להכנת הנחיות אתיות לעבודה עם מערכת המשפט (Committee on Ethical Guidelines for Forensic Psychologists). מוצגים כאן חלק מהכללים האתיים שנקבעו המנחים את הפסיכולוג המשפטי בעבודתו עם בית המשפט:
  • Nadine Kaslow, נשיאת החברה לפסיכולוגיה קלינית של ההסתדרות הפסיכולוגית האמריקנית (APA), עוסקת רבות בהגדרת תחום היכולות המקצועיות של הפסיכולוג. היא מתייחסת ליכולות הליבה של הפסיכולוג ומציינת: "קיים קונצנזוס לפיו כל הפסיכולוגים המקצועיים צריכים לנקוט בדרך חשיבה מדעית, שמקנה את היכולת לגשת וליישם נכונה את הידע המדעי, לתרום לידע, להעריך בצורה ביקורתית התערבויות ותוצאותיהן, לבחון בדריכות את השפעתם של משתנים חברתיים-תרבותיים על היישום המדעי, ולהעמיד ללא הרף את עבודתם לביקורתם של העמיתים והציבור."[3]  האם הפסיכולוג, שהתבקש לחוות דעה על המקרה ועל טובת הילד, פועל לפי המלצותיה שלKaslow? במרבית המקרים התשובה שלילית.
  • חשיבותה של תיאוריה וכלי עבודה נתמכי מחקר (evidence based)
  • לצורך זה,  נבקש להציע פרדיגמה מקצועית מעודכנת לדרכי ההתייחסות לילדים ולהורים גרושים ולדרכי קבלת החלטות לגביהם.
  • מחובתו של פסיכולוג המכין את חוות הדעת לשמור על רמת ידע עדכני בתחום הספציפי ולהשתמש בשיטות וכלים מדעיים העומדים בסטנדרטים הקליניים והמדעיים המקובלים
  • הפסיכולוג חייב להכיר במגבלות השיטה ומחובתו לידע את בית המשפט לגבי היתרונות והמגבלות של הכלים בהם הוא משתמש לצורך מתן חוות הדעת.            אנו נמחיש כאן באמצעות דוגמא פרטית ומוכרת מאד כיצד שני כללים אלה אינם מוקפדים כלל ועיקר בישראל. אמנם מדובר בהנחיות שפותחו על ידי אגודות אמריקאיות, אולם אלה אגודות מנוסות ומובילות שלעתים תכופות משמשות כסמן ימני משמעותי עבור רבים מאתנו. נמחיש זאת באמצעות מה שמתואר על ידנו כ"כפטיש הפסיכופתולוגיה מכזיב" אחת הבעיות העיקריות שמאפיינות פסיכולוגים בהערכות מסוגלות הורית היא השימוש בתיאוריות פסיכודינאמיות שאינן  רלבנטיות למושא הדיון ומתוך כך גם בכלי מדידה שאינם תקפים ולא נועדו להערכת מסוגלות הורית. לדוגמה, מבחנים נפוצים כמו רורשך ו-TAT לא נועדו למטרה זו. לעניות דעתנו מרבית הפסיכולוגים הקליניים הנעזרים בכלים אלה אף אינם מידעים את בית המשפט לגבי מגבלותיהם של כלים אלה. מבלי להיכנס כאן לבעייתיות בשימוש  במושג "מסוגלות הורית" (נדון בכך בהמשך), כדאי לזכור כי גם אם מדובר בכלים בעלי מהימנות – כלומר, מראים תוצאה דומה בבדיקה חוזרת –  לתוצאות אין תוקף. אפשר להשוות את התופעה למאזניים מקולקלים: נניח כי אדם במשקל 90 ק"ג עולה על מאזניים אלה שוב ושוב, והתוצאה תראה בכל פעם שמשקלו 55 ק"ג בלבד. מהימנות המדידה כאן מושלמת, אולם התוצאה אינה תקפה. באותה מטבע, בדיקות מסוגלות הורית נעשות בצורה שכיחה על ידי אותם בודקים, תחת אותן הנחיות מקצועיות וללא התחדשות מדעית, ולכן אין זה מפתיע כי אנו עדים להרבה דוחות שמופקים על ידי אותו הפסיכולוג עבור הורים שונים כשדוחות אלה מאד דומים בתבנית שלהם, לעתים עם תוצאות ומסקנות דומות עבור אנשים שונים, אולם ללא כל תוקף. הפופולאריות של מבחן הרורשך ודאי שאינה נובעת מהוכחות מחקריות לתקפותו.  למעשה, הנתונים המחקריים אינם מצדיקים את השימוש בו. מחקרים רציניים ומבוקרים לא הצליחו להראות יכולת אבחנה וניבוי. גם עבודתו של Exner, שארגן מחדש את המתודולוגיה של רורשך לא הביאה לתוצאות תקפות. כך למשל העלה מחקר של Wood, Nezworski, Garb ו- Lilienfeld, שתוצאותיו של Exner לא מדויקות ונוטות להציג אנשים נורמאליים כבעלי הפרעות פסיכולוגיות. החוקרים, שהשוו תוצאות של 32 מחקרים בנושא זה, ממליצים לחדול משימוש במבחני רורשך לצרכים קליניים או משפטיים עד לבניית מערכת תקפה ומהימנה.[4] כאשר מבקשים להעריך את יחסי ההורה עם הילד, נמצא כי מבחנים פסיכולוגים סטנדרטיים מסוגו של הרורשך מספקים מידע מועט ולא רלבנטי בקשר לשאלה האם ההורה הוא "טוב דיו" או "מתאים ביותר" למטרת הורות. הגם שבחלק משמעותי של מקרי הגירושין לא נדרשים בסופו של תהליך לחוות דעת פסיכולוגיות, הרי במשפחות בקונפליקט גבוה כשאין הסכמות בין ההורים פונים לעתים לשם קבלת תסקיר. גם במרבית מקרים אלה עדיין מדובר באוכלוסיה נורמטיבית ללא הפרעות נפשיות. מדוע לחבוט בהם בפטיש הפסיכופתולוגיה? מדוע להיעזר בכלים שאינם מזהים כלל ועיקר את איכות הקשר הרגשי בין הורה וילד?
  • על רקע זה כדאי לבחון את הנחיות האקדמיה האמריקאית לפסיכיאטריה של ילדים ומתבגרים (AACAP) לגבי ראיון הורים. הנחיות אלה קובעות כי יש להתייחס אל:
  • ובכל זאת פסיכולוגים בישראל עושים שימוש נרחב במבחני רורשך כמו גם במבחנים לא תקפים אחרים, מה שממחיש באופן מטפורי את חוק המכשיר (Law of the instrument)[5] של הפילוסוף האמריקאי-ישראלי אברהם קפלן האומר: "תן לילד פטיש, והוא יגלה שכל מה שהוא נתקל בו טעון חבטה". במקרה שלפנינו המקבילה לילד החובט בפטיש הם אותם פסיכולוגים שמעריכים באמצעות כלים בלתי תקפים. קפלן מציין כי "מצוידים בפטיש הפסיכופתולוגיה, בכל מקום בקליניקות שלנו ובחדרי המתנה אנו תופסים בעיקר הפרעות, סימפטומים ואת הדינאמיקה שלהם. כך שאנו דופקים בפטיש הפתולוגיה למרות שאנו מעוניינים בבריאות נפש והסתגלות תקינה ולא בהפרעות מנטאליות."
  • מבחן רורשך הוא דוגמה פרטית אחת טובה לכך. הפסיכיאטר השוויצרי הרמן רורשך הציג אותו בשנת 1921: הצגת כתמי דיו לנבדק וניתוח האסוציאציות שיש לנבדק לגבי כל כתם. כיום אנו יודעים שהמבחן אינו מגלה את רוב ההפרעות הפסיכולוגיות, קל וחומר שאינו מזהה תכונות אישיות ובוודאי שאינו מאתר יכולת לקיים יחסי הורה-ילד. הליקוי העיקרי של מבחן רורשך הוא ה-False Positive: מתברר שהוא שוגה, ומזהה כ-75% מאוכלוסיות נורמטיביות כמופרעים מבחינה רגשית.
  • "פטיש הפסיכופתולוגיה מכזיב"
  • תיאור היסטוריית הנישואין והפרידה
  • תפיסת ההורה את יחסיו עם הילד
  • הבנת ההורה ורגישותו לצרכים הייחודיים של ילדיו
  • התכניות הספציפיות של ההורה לקראת העתיד למקרה שתינתן או שלא תינתן לו משמורת הילד
  • ההיסטוריה של ההורה, כולל משפחת המוצא, היסטוריה חברתית, התנסויות טיפוליות
  • הרקע ההתפתחותי של הילד
  • שגרת החיים של הילד
  • במה ההורה מעדיף להתמקד, וממה הוא מתעלםבנוסף,   הנחיות הסתדרות הפסיכולוגים האמריקאיים (APA) כוללות בין השאר את הנחייה 11 באשר לחשיבות ריבוי שיטות באיסוף נתונים: "יש לגייס את השיטות המתאימות ביותר תוך השענות על ריבוי שיטות, במיוחד כאשר יש ספקות לגבי תוקף ומהימנות השיטה. למשל, יש לאיסוף נתונים מבית הספר, רופאים, מטפלים, ראיונות של משפחה מורחבת, ידידים וכיו"ב". הנחייה 12 מזהירה את הפסיכולוג לא להגזים במתן פרשנות לנתונים ולא לפרש באופן לא מתאים נתונים קליניים ומידע שנאסף: "על הפסיכולוג להימנע מלהגיע למסקנות שאינן נתמכות בנתונים." פרדיגמה מקצועית מעודכנתהמחשה למעמדה של הפסיכולוגיה ההתפתחותית אפשר לראות ברשימת  20העבודות שעשו מהפיכה בתחום הפסיכולוגיה של הילד[7], כשזו נשענת על רשימת מחקרים ומאמרים בתחום, כפי שנבחרו על ידי מדגם של 1500 משתתפים מקרב חברי החברה לחקר התפתחות הילד  (Society for Research in Child Development – SRCD). מדעי ההתפתחות היישומיים מציעים לנו פרדיגמה מקצועית מעודכנת והמשגה אחרת של המושג "מסוגלות הורית". על פי הגישה ההתפתחותית אין צורך ב"רישיון להורות", כלומר ההורה הנורמטיבי לא נבחן ביכולתו ואין מקום למדוד את ביצועיו.  בדרך כלל אנו מגלים כי מרבית ההורים מאופיינים בהורות נורמטיבית ותפקוד ראוי בהתאם, גם בקרב מקרים מאד קשים של גירושין. יש לזכור, כי ערב לפני המרוץ של בעל פגוע אל בית הדין הרבני, עקב בגידה של אשתו, סביר להניח כי גם היא וגם הוא היו הורים נורמטיביים לחלוטין. עצם פתיחת תיק בבית המשפט והעצמתו לעתים, להליך אדוורסרי ותקפני, יגרור אל תוכו גם מעורבות של פסיכולוגים (קליניים בדרך כלל) שיתבקשו להעריך את המסוגלות ההורית של ההורים, לתת "רישיון הורי". מעצם הכשרתם יש להניח שהם יעשו זאת על בסיס תיאוריה לא רלבנטית ומשום כך באמצעות שימוש בכלים בלתי רלבנטיים כמו הרורשך. אנשי שטח, ברובם פסיכולוגים קליניים, לא מכירים ולא מורגלים בשימוש במודל נורמטיבי-התפתחותי. לעיתים הם אף מגמדים את חשיבות המחקר, בעיקר עקב העדר הבנה וחוסר התמצאות. רבים מהם לא נשענים על נתונים מחקריים שנצברו בעולם הרחב ושהתחילו להביא לשינויים בדגשים בענייני משמורת. כך למשל, פסיכולוגים רבים בישראל מנסים בדרכים שונות לקבוע מי הוא ההורה שמתאים להיות משמורן. נדיר למצוא פסיכולוגים שיהיו נחושים ויעמדו על כך שיש לשאוף לשותפות באחריות ההורית, כאשר הם נתבקשו על ידי בית המשפט להמליץ מי עדיף שיהיה ההורה המשמורן.  לעומת זאת, מחקרים מראים את חשיבותם של  שני ההורים להתפתחות הילד ולכן על פי עבודות אלה יש להדגיש את טיפוח זכות הילד לשני הוריו. אנו מבינים כיום יותר ויותר כי חוסר מימוש זכות זו מהווה גורם סיכון התפתחותי לילד.[8]   מזווית הראייה של טובת הילד, הסכסוכים בין ההורים מצריכים טיפול שונה מהנוהג כיום במערכת הרווחה והמשפט בישראל, קרי טיפול שעוקף את הקונפליקט הזוגי ושם דגש על אחריות הורית, תוך שהוא מניח כי ישנה בדרך כלל מסוגלות הורית לכל אחד מן ההורים. יתרה מכך, על פי תיאוריית ההתקשרות אותה נציג מיד קיימת חשיבות רבה להבטיח קיומו של קשר נמשך עם שתי דמויות ההתקשרות הוריות של הילד. תיאורית "ההתקשרות"כיום ברור לנו שהילד יוצר התקשרות גם לאב וגם לאם באופן בלתי תלוי זה בזה. אם שניהם נוכחים בחייו, הוא מקיים שתי התקשרויות במקביל, ושתיהן חשובות להתפתחותו. במילים פשוטות, הילד זקוק לקשר מתמיד עם שני הוריו, ופגיעה בקשר זה עשויה להֹפכו לילד בסיכון. ככל שהקשר עם אחד מן ההורים משתבש מוקדם יותר בחייו של הילד כך דרגת הסיכון גבוהה יותר[10]. מספר תכונות הופכות את תיאוריית ההתקשרות למתאימה במיוחד לקביעת הסדרי ההורות במצבי גירושים:
  • לפיכך, לילד יש צורך בשני הוריו ולכן מכוח עיקרון העל של טובת הילד יש לו זכות לקשר עם שניהם. לכן, כשמדובר בהליך גירושין,  מחובתה של המערכת המקצועית המסייעת להורים, לאפשר לילד לממש קשר זה, מבלי לתת מעמד מועדף להורה אחד על פני ההורה האחר. במתן ההעדפה שכזו המערכת המקצועית בעצם מקדמת מצבי סיכון אצל הילד ואיננה מסייעת בקידום התפתחות רגשית תקינה של הילד.
  • בבסיס תיאוריית "ההתקשרות" עומדת התובנה, שלכל ילד ישנה נטייה מולדת ואוניברסאלית להתקשר אל כל מי שזמין לו באופן קבוע ושדואג לצרכיו הבסיסיים. כאמור אבי התפיסה, John Bowlby  אמר: "לומר על ילד שהוא קשור אל מישהו, או שיש לו התקשרות אל מישהו, משמעותו שהוא נוטה לחפש קרבה או מגע עם דמות ספציפית זו, והוא עושה זאת בסיטואציות מסוימות, במיוחד כאשר הוא מפוחד, עייף או חולה[9]". עוד הוא מוסיף: "קשר רגשי נמשך בין הילד והמטפל. קשר רגשי זה מתפתח במשך שנת החיים הראשונה,  וממשיך להתפתח ולהתגבש במשך תקופת הפעוטות,  הילדות ואף מעבר לזה." ההתקשרות בין הפעוט להורה המטפל מבוססת על עצם היותו של ההורה זמין עבורו. רק במקרים נדירים לא מתפתחת התקשרות ומצבים קשים אלה נצפים בעיקר בקרב יתומים שמושמים בבתי יתומים ללא דמויות טיפול יציבות וקבועות.
  • גם במרבית המקרים הקשים בענייני גירושין, אותם "שדים" שיוצאים מהארונות הם כתוצאה ממכלול סיבות (לחץ, חשש, חוויה של כישלון, עו"ד, שופט( שאינן רלוונטיות לשאלת המסוגלות ההורית. במבנה הנוכחי של המערכת כיום היא תורמת לא מעט להעצמת הקונפליקט ולבניית מעגל קסמים לקוי, שבו שותפים גם פסיכולוגים לא מעטים החובטים בפטיש הפסיכופתולוגיה. זאת כשהנחת העבודה המרכזית צריכה לכוון ולהנחות את ההורים לקראת שיווי במשקלם  ובמעמדם, כשברוב המקרים, גם הקשים, לא נדרשת לשם כך הערכת מסוגלות הורית, וכשהיא נדרשת, בוודאי לא באמצעות שיטות קליניות-דינאמיות-השלכתיות תוקף מחקרי.
  • כל אחת מעבודות אלה תרמה את חלקה להבנה יסודית בהתפתחות הילד, צרכיו ודרכי הטיפול בו. העבודות פורצות הדרך של John Bowlby ו-Mary Ainsworth, מייסדי תיאוריית ההתקשרות, ממוקמות במקום השלישי והרביעי מתוך 20 עבודות אלה. זאת במקום של כבוד ליד ענקי המאה הקודמת כגון Piaget, Vygotsky, & Chomsky.  אנו מדגישים את מרכזיותה של תיאוריית ההתקשרות גם בגלל מעמדה בקרב הקהילה ההתפתחותית וגם לאור העובדה שאנו במרכז לחקר התפתחות הילד בחיפה שותפים מזה כ-30 שנה בבניית תשתית הידע  של התיאוריה תוך התאמתה למגוון סוגיות יישומיות, כמו למשל גירושין. עם זאת, אפשר לומר כי ברוב רובם של המקרים, עבודות אלה או עבודות רבות אחרות שנשענות על ידע התפתחותי-נורמטיבי-נתמך מחקר אינן נמצאות כחלק מהארסנל המקצועי של פסיכולוגים בישראל המספקים חוות דעת וסיוע מקצועי.
  • מה היא אפוא הדרך הראויה לבחינה והערכה של יחסי הורים וילדים בעת גירושים? אנו טוענים כי את הכלים המתאימים ביותר מספקים מדעי ההתפתחות היישומיים[6]. מדובר בדיסציפלינה שלמה של חקר התפתחות הילד, שעוסקת בין השאר בהתפתחות נורמטיבית שמתרחשת גם בעת משבר כמו גירושין. למרות הרלוונטיות הרבה שלה לילדי גירושים, היא כמעט לא מיוצגת בחיבור הכול כך חשוב בין ילדים, הורים, מערכת הרווחה ומערכת המשפט.
  • ההנחיות אינן מפנות את המעריך להשתמש בכלים דיאגנוסטיים מתוך המדריך הדיאגנוסטי של ההפרעות הנפשיות (DSM-IV)  עבור ההורים. ברוב המקרים מבחנים פסיכולוגיים אינם נחוצים או נדרשים.
  • היא מבוססת על בחינה מדעית של ההתפתחות הרגשית-חברתית של ילדים
  • היא עוסקת באופן ישיר ביחסי הורה-ילד
  • היא עוסקת בתגובות רגשיות של ילדים לפרידה
  • יש לה ביסוס מחקרי רב
  • יש לה כלי מדידה מחקריים ויישומיים
  • היא מספקת אופני התערבותבמצב הנהוג כיום, הגורמים במערכת – עובדים סוציאליים, פסיכולוגים, עורכי דין, שופטים  – בדרך כלל מעדיפים להכריע במחלוקת בין ההורים ולהעדיף לצורך ההחלטה את אחד מהם, עובדה שלעתים עשויה להערים קשיים לגבי מעורבותו של ההורה השני. זה פתרון "קל" ונוח, אלא שהוא מחטיא את המטרה: האומנם טובת הילד הסתייעה, או שמא טובתו של ההורה המועדף על ידי המערכת?  התוצאה לטווח רחוק של החלטה שכזו היא פגיעה אפשרית  ביחסים בין ההורה הלא מועדף לבין ילדו. מקומו של אותו הורה עשוי להישחק והוא עלול לאבד את מעמדו כהורה בעל חשיבות מרכזית. זהו מצב שעלול להוביל את הילד לסיכון התפתחותי, כולל חשש לניכור כלפי ההורה הלא משמורן, במקרים הקשים.[11]  מה אפוא נכון לעשות אם רוצים לפעול בדרך הנותנת עדיפות לטובת הילד ולצרכיו? ראשית יש "לפרק את המוקשים" שקיימים כיום במערכת. אחד מהם הוא אוצר המילים והמונחים המקצועיים, שמוביל את המערכת לגישה לא נכונה. יש למזער את השימוש במושגים בעלי השלכות הרסניות, ולהזדקק להם רק במקרים קיצוניים. לא עוד "מסוגלות הורית", לא עוד "משמורת", לא עוד "הסדרי ראייה".             לסיכום, המודל המוצע לטיפול בסוגיות גירושים ואחריות הורית מבוסס על כמה הנחות עבודה:
  •             במקום כל אלה בא המונח "אחריות הורית" ותהליכים הכרוכים בו: החלטות מושכלות – על יסוד חוות דעת מקצועית, לגבי דרך "חלוקת אחריות הורית" וחלוקת זמן השהיה של הילד אצל כל הורה בהתאם לכך. היבט נוסף בגישה המוצעת הוא העדפת "ההורה הידידותי" – הורה המכיר בחשיבות מימוש האחריות ההורית בשיתוף עם ההורה השני, ומאפשר לילד להיות בקשר משמעותי עם ההורה השני. למתן עדיפות להורה הידידותי בשיקולי המערכת יש חשיבות רבה, שכן היא מעודדת את שני ההורים לדרך מחשבה המשתפת זה את זו באחריות ההורית. בנוסף, כאשר הורה אחד שומר על ייצוג חיובי של ההורה השני אצל הילד הוא מחזק בכך את אמצעי המגן להם זקוק הילד כדי להתמודד בצורה מיטבית עם משבר הגירושין[14].  זאת לעומת דרך המחשבה שמעודדת הגישה הנוכחית בישראל, קרי, מאבק זה בזו והצגת היבטים שליליים זה של זו, מתוך כוונה לזכות ב"תואר" ההורה המועדף.
  • מודל מוצע לטיפול מערכתי בגירושים
  • בהקשר זה מן הראוי להתייחס למספר עבודות מרכזיות בכל הנוגע למחקר על טובת ילדים שהוריהם מתגרשים. העבודה המשמעותית ביותר היא הסקירה המטה-אנליטית אודות הסתגלות ילדים להסדרי משמורת משותפת לעומת משמורת יחידנית (זה הוא מחקר-על שמאחד בתוכו באופן סטטיסטי את כל המחקרים הזמינים בתחום ומביא להכללה מעבר למחקרים ספציפיים).(Bauserman, 2002)[12]  החוקר השווה תוצאות של 33 מחקרים שונים, שבדקו אלפי מקרים של משמורת הורית משותפת, משמורת יחידנית ומשפחות שלמות, והגיע למסקנה שלמשמורת הורית משותפת יתרונות בתחומי תפקוד רבים של הילד על פני משמורת של הורה אחד. מתברר שילדים, הנמצאים באחריות משותפת של הוריהם, דומים בתפקודם והתפתחותם לילדים הגדלים במשפחות שלמות. מחקרים נוספים בתחום אף הם מבססים ממצא זה, כי קיימת חשיבות מכרעת למעורבות שני ההורים בחייו של הילד[13].  ממצאים אלה הולכים יד ביד עם הכיוונים שמוצעים על פי תיאוריית ההתקשרות.
  • אכן, מספר סוגיות כרוכות בדילמות מקצועיות ואתיות לא קלות במצבי גירושין. קל להיתפס למאבק בין שני ההורים כדילמה הכרוכה בטובת הילד וזכיותיו – כאילו הוא הבעיה הדורשת פיתרון – אלא שברוב המקרים מייצגים שני ההורים עמדות מנוגדות בדילמה הכרוכה בטובת הילד וזכויותיו. דיון מזווית הראייה של הילד, כפי שמתבקש מתיאוריית ההתקשרות, הוא הדרך הנכונה להתמודד עם הדילמות המתעוררות במצבי גירושין. בהתאם לכך הדילמות השכיחות ביותר הן אלה: צרכי ההורה מול צרכי הילד, זכויות ההורה מול זכויות הילד, רצון ההורה מול טובת הילד, ועתיד ההורה מול עתיד הילד.
  • טובת הילד = הילד זקוק לשני הוריו
  • ברוב המקרים לשני ההורים יש "מסוגלות הורית"
  • זכותו של הילד ששני הוריו יממשו את הורותם
  • על שני ההורים מוטלת אחריות הורית במידה שווה
  • יש הרבה סגנונות הוריים ואין יתרון לסגנון זה או אחרנדרשת כאן גם התייחסות לעניין חזקת הגיל הרך, שכן כפי שהיא קיימת כיום בישראל היא עומדת בסתירה מוחלטת לדיון עד כה. חזקת הגיל הרך כדאי לשים לב בעניין זה גם לטרמינולוגיות. בעלי מקצוע המונחים על ידי עולם ידע מבוסס ונתמך מחקר משתמשים במושג תיאוריה והשערות שנגזרות מהן, ואלה תמיד נדרשים לספק אישוש מחקרי. אלה לא יזכו להיכנס אל במות פרסום מכובדות ויוקרתיות ללא הוכחה סדורה ושיטתית לטענות. לעומת זאת המושג דוקטרינה משמעותו אמונה או אידיאולוגיה, ולכן בעלי מקצוע רציניים לעולם לא ישתמשו בו. תיאוריה רצינית ניתנת לאישוש או הפרכה ולכן כל עוד ניתן לתרגמה לשיטות מחקר מדידות היא תישקל בקרב בעלי מקצוע רציניים. דוקטרינה מעצם היותה אמונה, אידיאולוגיה, איננה ניתנת להפרכה באמצעות שיטות מחקר ולכן היא לעולם לא תתקבל על ידי בעלי מקצוע אמינים ובקרב חוקרים. מתוך כך, אלה הן הבעיות העיקריות  שכרוכות בחזקת הגיל הרך: ראשית,  אין תיאוריה פסיכולוגית רצינית מאחוריה. שנית, בהעדר תיאוריה,  גם לא יכולים להיות ממצאי מחקר שתומכים בדוקטרינה זו. כל כולה של דוקטרינת הגיל הרך בעצם מושתת על השקפות עולם ודעות קדומות במקרה הטוב ושיקולים פוליטיים-טקטיים במקרה הפחות טוב.  בשנת 1839 החוק האנגלי השתנה ונתן משמעות לאם בגידול ילדים בגיל הרך מתחת לגיל 7. היה זהThomas Noon Talfourd , עורך דין בריטי, שקידם את חזקת הגיל הרך בחוק האנגלי. כוונתו הייתה בעיקר לאפשר לאם לגדל את הילדים עד שיגדלו דיים ואז יחזרו אל האב. הוא סבר כי ילדים זקוקים לאמם בגיל צעיר, אולם משבגרו הם יכולים לחזור לאביהם. כמובן בנקודת זמן זו לא הייתה שום תיאוריה ומחקרים שתמכו במסקנה זו. המהלך היה אך ורק פרי תפיסת העולם של אותו עורך דין. בשנת 1860 חזקת הגיל הרך נכנסת גם אל מסגרת החוק במדינת ניו-ג'רסי, מתוך נקודת הנחה כי טובת הילד בגיל הרך עדיפה כשהוא נמצא תחת טיפול אמו. כמובן גם כאן אין שום תמיכה תיאורטית-מחקרית להשקפה זו. מאז התפתחה דוקטרינת הגיל הרך ישנו דיון נוקב סביבה, ותיאור מקיף הוא מעבר למרחב הדיון במסגרת סיכום זה (לפירוט נרחב יותר ראה מורן).[19]   מעניין רק לציין כי בשנת 1973 שופטת בית המשפט לענייני משפחה בניו יורק, Sybil Hart Kooper, טענה במקרה שלWatts versus Watts שחזקת הגיל הרך שוללת את זכותו השווה של האב, ובכך מהווה הפרה של  סעיף 14 בחוקה האמריקאית (זה גם נוגד מספר סעיפים בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות שנידונו קודם לכן במסגרת עקרון השוויון).             גם בישראל חזקת הגיל הרך התעצמה בהעדר מערכת איזונים מתאימה שתבלום את תהליך קליטתה והתבססותה. השפעה רבה הייתה לפרסומים של Goldstein, Freud & Solnit [20](1973)   שהם כולם נגזרות של התיאוריה הפסיכואנליטית נעדרת תשתית מחקרית כלשהי. מיקומו האיתן של עקרון חזקת הגיל הרך במובן החקיקתי (סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית ואפוטרופסות) עומד אף בסתירה מדהימה וללא שום קשר לוגי אל  שלשה עקרונות אחרים שיש להם בסיס מקצועי ומחקרי והם אינם מוטי מגדר ודעות קדומות:
  • השורה התחתונה בדיון הנוכחי היא שבהסתכלות היסטורית דוקטרינת הגיל הרך היא תולדה של אידיאולוגיה נטולת בסיס תיאורטי-מחקרי ובעצם מבטאת "טרנד" שהתפתח והעמיק על רקע של אמונה כי כך טוב הוא, אי הבנות לגבי הבסיס הפסיכולוגי-התפתחותי נתמך תיאוריה מחקרית, שיקולים פוליטיים, שיקולים טקטיים ועוד אי אלו שיקולים שלא ממש מייצגים את טובתם האמיתית של ילדים רכים.
  • עם כניסתה של התיאוריה הפסיכואנליטית בשנת 1940 אל מרחב הדיון, הטענה כי אמהות מתאימות יותר מאבות לגדל את ילדיהן הצעירים קיבלה חיזוק אינטלקטואלי דרך תורתו של פרויד. תורתו יצאה מנקודת הנחה שהאם היא ייחודית ומהווה את אובייקט האהבה הראשוני והחזק ביותר שיהווה את הפרוטוטיפ לכל האהבות אחר כך. גישה זו נעדרת תמיכה מחקרית היות והיא מתבססת על גישות פסיכו דינאמיות לא מחקריות שכעקרון רואות קשר אם-ילד כשניוני בהתפתחותו ולא כראשוני.[17]  התיאוריה היחידה שמראה כי קשרים, עם האם והאב כאחד, הם ראשוניים ביסודם היא תיאוריית ההתקשרות.[18]
  • רק כדי לסבר את האוזן מן הראוי לראות בפרספקטיבה היסטורית כיצד דוקטרינת הגיל הרך נולדה, תוך התבוננות במרכיבים הלא-מחקריים שמאחוריה. במהלך ההיסטוריה, עוד מימי רומי, אנו עדים לכך שלאבות הייתה משמורת מלאה על ילדיהם מעצם היותם קניינם. בתוך מציאות זו לאמהות לא הייתה שום זכות על הילדים ובמקרה של פרידה, ברור היה שהילדים נשארים רכוש האב.
  • חזקת הגיל הרך, שנותנת עדיפות מוחלטת לאם כהורה לילדים עד גיל 6, מבוססת על דוקטרינה פסיכולוגית מיושנת ולא נתמכת מחקר, כלל ועיקר, המוכרת כ"דוקטרינת הגיל הרך"[15]. מאז התמסדותה דוקטרינה זו במאה ה – 19  אין לה שום גיבוי מחקרי לתקפותה. נהפוך הוא, הדוקטרינה נמצאת בסתירה גמורה לנתונים מחקריים[16]  והיא גם אינה תואמת את ממצאי תיאוריית ההתקשרות המבוססת כולה על מאות ואולי אלפי מחקרים סדורים ושיטתיים. לפיכך אלה המאמצים את דוקטרינת חזקת הגיל הרך עושים זאת אם מתוך אי הבנת התחום, אם על בסיס דעות קדומות וסטריאוטיפים לא מבוססים, אם מתוך שיקולים פוליטיים ולבסוף משיקולים טקטיים שמונחים על ידי עורכי דין. אי לכך, מכלול שיקולים אלה תורמים לקיומה של דוקטרינה היוצרת סיכונים למכביר עבור הילד.
  1. עקרון השוויון שחוזק דרך מספר סעיפים בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב  1962:
  • ü שוויון מלא בחובות ובזכויות של אב ואם (ס' 14)
  • ü שוויון באפוטרופסות ובתפקידים ההוריים (ס' 15)
  • ü שיתוף בקבלת החלטות (ס' 18)
  • ü שיתוף באחריות (ס' 22)
  1. עקרון ההסכמה בין ההורים שגם הוא מחוזק על ידי מספר סעיפים בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, כמו למשל:
  • ü שיתוף בקבלת החלטות (ס' 18)
  • ü שיתוף באחריות (ס' 22)
  • ü הסכמה על מי תהא האפוטרופסות לקטין כולה או מקצתה, מי מהם יחזיק בקטין ומה יהיו זכויות ההורה אשר אינו מחזיק בקטין לבוא עמו במגע (ס' 24) המחוקק הישראלי (בצדק) מעדיף ומעודד הסכמה בין ההורים בסוגיות משמורת וההיגיון שהנחה את המחוקק אף תואם את כל הדיון הפסיכולוגי-מערכתי שמאפיין מאמר זה. באין הסכמה  בין ההורים, בית המשפט נכנס לתמונה ומכריע במקום ההורים על פי עקרון טובת הילד.
  1. עקרון טובת הילד שבא לידי ביטוי ב:
  • ü חוק שיווין זכויות באשה תשי"א 1951 ס' 3(ב): "אין בהוראות סעיף קטן (א) כדי לפגוע בכוחו של בית המשפט או בית דין מוסמך לנהוג בענייני אפוטרופסות על ילדים, הן על גופם והן על רכושם, בהתחשב עם טובת הילדים בלבד."
  • ü חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב 1962 ס' 17: טובת הילד היא קנה מידה למילוי חובת ההורים כלפי ילדם. כידוע, המחוקק הישראלי לא הגדיר את עיקרון טובת הילד באופן אופרטיבי אולם הפסיקה מנסה לתת לו תוכן, כמו למשל: רצון הילד, התנהגות ההורים (מוסר, אורח חיים וכיו"ב), בריאותם הנפשית ומסוגלותם ההורית של שני ההורים,  מין הילד, שיקולים דתיים, שיקולים לאומיים, גיל הילד, חוות דעת מקצועית כגורם מכריע, יציבות והמשכיות בטיפול בילד, הבטחת קשר עם ההורה האחר, גורמים כלכליים, חברתיים וחינוכיים, עיקרון אי הפרדה בין אחים, ועוד.
  • ובהעדר הסכמה, בית המשפט נכנס גם לתמונה ומכריע במקום ההורים במסגרת חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב 1962,  ס' 25 כשהרישא קובע כי: "לא באו ההורים לידי הסכם כאמור בס' 24 או שבאו לידי הסכם אך ההסכם לא בוצע, רשאי בית המשפט לקבוע את העניינים האמורים בס' 24 כפי שייראה לו לטובת הקטין. וכפי שאנו יודעים הסיפא מתייחסת אל חזקת הגיל הרך.
  1. עקרון חזקת הגיל הרך מתבטא כאמור בסיפא של חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב 1962,  ס'  25: …..רשאי בית המשפט לקבוע את העניינים האמורים בס' 24 כפי שייראה לו לטובת הקטין, ובלבד שילדים עד גיל 6 יהיו אצל אימם אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת."

 

בהסתכלות כוללת, חזקת הגיל הרך במשפט הישראלי היא סיפא של סעיף שהרישא שלו חשובה מאד, ואותה סיפא חסרת ביסוס תיאורטי ומחקרי היא בעצם בעלת העוצמה הרבה ביותר בגלל אופייה המכומת והחד משמעי.  עד כדי כך היא עוצמתית שהיא מכרסמת בשאר העקרונות המאוזנים ונתמכי תיאוריה ומחקר שנמצאים במשפט הישראלי, ובתוך כך היא בעיקר גורמת לפגיעה בילד.

בשם הפלורליזם האקדמי-אינטלקטואלי אנו לעתים נוהגים לדבר על גישות מנוגדות כביכול, שמחדדות את השאלה בדבר יתרונותיה וחסרונותיה של חזקת הגיל הרך. זו הצגה שגויה של המצב ובמידה מסוימת אף ניצול חסר יושרה מקצועית של הפתיחות שמזמינה פלורליזם דיוני . למעשה, על פי ידע שנשען על תיאוריה רלבנטית לנושא (למשל, התקשרות), ואשר מגוּבה בממצאי מחקר מצטברים ועדכניים – הדיון הופך להיות חסר תוקף מחקרי, שכן מלכתחילה מדובר בהנגדה מטפורית בין "פירות" (תיאוריה נתמכת מחקר שאיננה תומכת בחזקת הגיל הרך) לבין "חיות" (דוקטרינת חזקת הגיל הרך שהיא לא יותר מאידיאולוגיה נטולת בסיס תיאורטי ואמפירי).

אין כל ספק כי חזקת הגיל הרך חייבת להתבטל גם בישראל. נשארת אז השאלה לגבי דרכי הפעולה שיש לנקוט בכלל כמו גם דרכי הפעולה הראויים לרגל ביטולה של חזקה שגויה זו, במיוחד במצבי קונפליקט גבוהים.

 

מיפוי מצבי  קונפליקט עיקריים ודרכי פעולה

כשבאים לבחון את דרך מימושה של האחריות ההורית המשותפת ישנם ארבעה מצבים עיקריים:

  • – כאשר אין קונפליקט בין ההורים – האחריות ההורית המשותפת היא בת השגה באמצעות משא ומתן ישיר בין ההורים, גישור, ייעוץ מקצועי וכיו"ב ולא באמצעות הליך אדוורסרי.
  • כאשר הקונפליקט בין ההורים הוא ברמה נמוכה – מימוש האחריות ההורית המשותפת קשה יותר להשגה אולם משא ומתן ישיר בין ההורים, גישור, ייעוץ מקצועי וכיו"ב עשויים לסייע מאד במימושה. במקרה שבכל זאת נפתח הליך אדוורסרי, וכשאין הסכמה על דרך מימוש האחריות ההורית למרות התערבות מקצועית, ניתן להיעזר במוסד של "ידיד לילד" שתוצג בהמשך כאפשרות שעשויה לתרום לדינאמיקה מחודשת של שיתוף פעולה בין ההורים ומתוך כך להוביל את בני הזוג לשקול מחדש את המצב ולאמץ תכנית הורות משותפת בהסכמה הדדית.
  • כאשר הקונפליקט בין ההורים הוא ברמה גבוהה – מימוש האחריות ההורית המשותפת איננו בר השגה ולכן קיימת נטייה חזקה לפעול על פי מודל אדוורסרי. במצב זה וכשהתערבות הגורמים המקצועיים אינה משיגה תוצאות רצויות, המציאות שנוצרת פועלת כנגד טובת הילד תוך שהקונפליקט הזוגי אינו מאפשר פיתוח ואימוץ תכנית הורית משותפת. הסתייעות במוסד "ידיד לילד" שתוצע בהמשך מתאימה למצב זה.
  • כאשר קיים מצב של חוסר תפקוד של אחד מן ההורים במידה כזו שאינו מאפשר באותה שעה מימוש אחריות הורית משותפת. במצבים קשים מעין אלה בהם לא ניתן להגיע לשום פתרון מוסכם על ידי ההורים אין מנוס ממעורבות של בית המשפט ובהפעלת התערבות סמכותית- מקצועית .הנחות עבודה העומדות מאחורי ההצעה למינוי "ידיד לילד"2. אין לאפשר לאף אחד מן ההורים יתרון שיעצים את מעמדו כהורה לעומת ההורה האחר.  הנחת עבודה זו שומרת על עקרון האיזון והסימטריות ומנסה למנוע מעמד עודף או נחות של אחד ההורים. הורה ידידותי – ההורה שמוכן לקחת בחשבון או ללמוד לקחת בחשבון את מקומו וחשיבותו של ההורה השני בחיי הילד. 4. הערכות ראשוניות אלה יאפשרו, לפחות אצל חלק מההורים, אכיפת תכנית הורית זמנית על ידי בית המשפט. והיה וגם התערבות ראשונית זו לא תשא פירות, הרי שאז ימונה "ידיד לילד". כאמור אין זה סביר להפעיל חזקה כזו או אחרת, במצב קונפליקט קשה, ללא התערבות של בית המשפט והיחידות המקצועיות הקשורות אליו (יחידות סיוע, פקידי סעד). בדיוק כמו שאלה פועלים כיום על פי המודל הקיים, אותם גורמים מקצועיים יתערבו כדי להביא להסדר/אכיפת תכנית הורית זמנית על פי ההערכות הראשוניות שיתבצעו באמצעות הכלים שיועמדו לרשותם.
  • התכנית המוצעת עבור קונפליקט חזק שהמערכות המקצועיות מתקשות בטיפול בו
  • במצבים קשים במיוחד, נתקשה למנוע את כניסת בית המשפט ל"משחק", ולכן יש לצייד אז את בית המשפט בתכנית שתאלץ את שני ההורים לשקול מחדש את צעדיהם, תוך שהתערבות זו כשלעצמה שומרת על איזון בין שני הצדדים ולא נותנת יתרון להורה אחד על פני ההורה השני.
  • הורה פסיכולוגי – ההורה שמאופיין ביכולת הבנה אמפתית, תובנה הורית וזמינות רגשית לגבי הצרכים של הילד.
  • 3. בין אם נרצה ובין אם לא, קונפליקט ברמה גבוהה בין ההורים יוביל בצורה כזו או אחרת להשתמש במודל אדוורסרי. במקרים אלה תידרש התערבות כזו או אחרת של בית המשפט וגורמים מקצועיים נלווים (למשל, יחידות סיוע, פקידי סעד לסדרי דין). כדי להבטיח התערבות מהירה ודחופה של כל אחד מגורמים אלה לפעול על פי עקרון העל של טובת הילד מן ההכרח  לנסות ולהביא בתחילה לפתרון מוסכם, ובהעדרו ימונה לאלתר "ידיד לילד". לשם כך יהיה צורך לצייד את הגורמים המקצועיים בכלים שיאפשרו להם סינון ראשוני (screening) להערכת תפקוד ההורים על-פי האפיונים הבאים:
  • 1. יישמר עקרון הסימטריות והאיזון בין ההורים.
  1. מינוי "ידיד לילד", בעל מעמד של אפוטרופוס לדין, עם הכשרה מקצועית- טיפולית מתאימה בתחום.
  2. ידיד הילד ייפגש עם ההורים והילדים, יבצע הערכות ראשוניות, יסתייע במידת הצורך בבעלי מקצוע נוספים, יקבע תכנית הורית זמנית ובהמשך תכנית הורית קבועה.
  3. העלות תושת על ההורים, בדיוק כמו שכיום הורים משלמים עבור מבחני מסוגלות הורית.

 

כאמור, על פי המיפוי שתואר לעיל ועל בסיס הנחות העבודה שפורטו, הקונפליקט החזק בין ההורים משקף מציאות אשר הסדרי משמורת לא סימטריים רק ינציחו את הקונפליקט, את תחושת הקיפוח של הורה אחד ואת תחושת העליונות של ההורה השני, והכול על חשבון טובת הילד.

 

 

התנועה למען עתיד ילדנו מחזירה ילדים למשפחתם משבי ראשות הסעד

התנועה למען עתיד ילדנו היחידה שפועלת להחזרת ילדים למשפחתם .

חטיפת ילדים

שום עורך דין איננו יכול לפעול נגד רשויות הסעד ,כמו כן  הם מפחדים משופטי הנוער שמאיימים עליהם ועל המשפחות .

לאחרונה הוגשה נגד  שופטת נוער תלונה באשר להכפשת  יועצי רווחה אשר מנעו ממנה לטייח התעללות בילדים .

השופטת מאיימת על המשפחות שלא יהיו בקשר  עם פעילים ,ולא יראו להם מסמכים אשר קשורים לדיונים .

אז החוק איננו  יכול למנוע ממשפחה להתייעץ  וגם יש להדגיש לשום שופט אין יכולת למנוע ממשפחה להראות את פרוטוקולי הדיונים .

יובהר שהדיון הינו בדלתיים סגורות ובא להגן על השופט ,ועל עובדת הסעד  שברוב הפעמים משקרת בבית המשפט וזוכה לחותמת גומי של השופט.

המשפחות חייבות להבין שמותר להם להגן על עצמם ואף לפרסם את פרוטוקולי הדיונים ללא השמות ואף רצוי לעשות כן  מאחר ורק כך יפעלו השופטים לפי חוק.

רוב שופטי הנוער הם תובעות לשעבר ביחידת הנוער של משטרת ישראל אשר תפרו תיקים לילדים רבים ושלחו אותם לפנימיות או אשפוזים פסיכיאטריים.

המשפחות חייבות לבקש לבטל את הדלתיים הסגורות כדי שהציבור יראה מה מתחולל באולם של בית המשפט .

התנועה מבצעת ביקורי פתע ומפעילה סמויים בתוך מוסדות הסעד .

אז  המסקנה כאשר אתם פונים לתנועה למען עתיד ילדנו אתם יודעים שיש לכם גוף חזק  אשר הרווחה יודעת שהיא לא יכולה להמשיך לשקר .

אל תאמינו לשופטים  לשום מילה  שהם אומרים תבקשו פסק דין מנומק עם הוכחות עפ"י בגץ שכטר

חובת הנימוק הינה חובה בחוק  והינה אבן דרך בכדי לערער על החלטה בלתי חוקית של שופטים שהופכים למחוקקים ולא לפרשני החוק .

רק התנועה למען עתיד ילדנו  מגובה  במומחים בתחום המשפט ,והרווחה  ועוסקת בימים אלו  בחקיקה ,ועריכת מאמרים  ,בתחום  של זכויות האבות הגרושים ,וזכויות הילד .

פרשיית ילדי תימן קשר השתיקה .

קשר השתיקה של עובדות הסעד ושלטון מפא"י .

עובדות הסעד חטפו אלפי ילדים לייצוא ,וכן למשפחות אשכנזיות .

הניצול של משפחות ע"י עובדות הסעד שפעלו ממניעים סדיסטיים .

לקחת תינוקות בני יומם מהוריהם תוך הצגת שקרים שהילדים מתו הינו  סדיזים

הרב פורוש מודה שנחטפו ילדים

התנועה למען עתיד ילדנו ביצעה ביקור פתע בפנימיית כפר חב"ד התוצאה מפתיעה

השבוע ביצעה התנועה למען עתיד ילדנו ביקור פתע בפנימיית כפר חב"ד .

של הרבי מלובויץ ז"ל

הרבי מלובויץ

אולי בפעם הראשונה שישנה תוצאה משביעת רצון .

הביקור החל בחצר אשר משופעת בפרחים ושתילים

בהמשך אל חדרי הילדים אשר נמצאים כיחידות משפחתיות

החדרים משופצים ,ישנו מטבח,ומקרר ,מסך טלביזיה ,ופינת ישיבה .

במקרר  אף היו מוצרים אשר נשארים לילדים לשעות אחר הצהריים והערב .

המקום נקי ואף נראה צוות שמנקה את המקום והקירות.

סיור במקלחות הראה מקלחות חדשות אך נראו גוקים מתים .

בשיחה עם ההנהלה נאמר שמדובר בתהליך של הדברה וזאת תוצאת ההדברה ובימים הקרובים תיפתר בעיית הגוקים .

הצוות נראה נינוח ועשה הכול בכדי לסייע יובהר שלא ראינו צוות כזה גדול בפנימיות אחרות.

פנינו אף להנהלת המקום בעניין הרכב המזון והם נענו מייד לסייע ופנו לילד א. ושאלו אותו איך ניתן יהיה לסייע לו לגוון את התפריט .

הצוות לא ידע כלל שהוא נבחן על  התנהלותו ועל מצב המקום.

לאחר שהזדהינו זכינו לבקר בפינת החי,וכן בגן המשחקים החדש והאמת זו הפעם הראשונה שפנימייה זוכה אצלנו לציון לשבח .

דעתנו היא שהאופציה הראשונה לילדים היא הבית,והמשפחה ובמקרה קיצוני למסגרת חוץ ביתית .

נציין שהצוות אף איננו מסתיר את התנהלותו ואף פנה לאם והציע לה לפנות ללא חשש אם יש תלונות דבר שאיננו נהוג במוסדות הסעד של הרווחה.

הצעתנו לשר הרווחה לאמץ את מודל כפר חב"ד ולהראות לגורמי הסעד שרוב הפנימיות תחת אחריותם אינם עומדות בשום קריטריון  של טיפול בילדים.

עוד מוצע לשר לעשות תחרות בין הפנימיות וסקר שביעות רצון .

יצוין שפנינו ללשכת השר ,ואף שוחחנו עם השר עצמו שהבטיח לטפל בנושא של הוצאת ילדים ממשפחתם והעניין בטיפול.

הזנחה והתעללות בפנימיית רננים בזכרון יעקב: עד היום לא השתחררתי ממה שעבר עלי בפנימייה הזאת – נעמה לנסקי "ישראל היום"

עד היום לא השתחררתי ממה שעבר עלי בפנימייה הזאת, נעמה לנסקי "ישראל היום"

צילום: אפרת אשל , ישראל היום , מרץ 2015

1

"ראיתי איש צוות מרביץ לאחד הילדים, כי הוא לא הסכים ללכת לישון" • "מדריך תפס ילד באוזן וגרר אותו בכוח" • "אשת צוות מרכזית היתה אומרת לילדות: 'את תאכלי ממני חרא, אני אקרע אותך, אמרר לך את החיים"' • "תמיד היה ריח של שתן, ואם ילד היה מרטיב בלילה, הוא נשאר עם המצעים והבגדים הרטובים עד הבוקר" • 200 ילדות וילדים בעלי רקע של בעיות רגשיות והתנהגותיות מתגוררים בפנימיית רננים בזכרון יעקב • עכשיו החליטו אנשי צוות שעבדו בפנימייה שאינם יכולים לשתוק עוד • המשטרה בודקת תלונות שהגישו הורים • הפנימייה: "אנחנו נמצאים בפיקוח הדוק של משרד הרווחה ופועלים בשקיפות מלאה"

 לקריאת התחקיר המלא הקלק כאן

"עבדתי שנים בפנימיית רננים, עם ילדים שהוצאו מהבתים ומהמשפחות שלהם כדי לתת להם הזדמנות חדשה, לקדם אותם, להרים אותם מהתחתית למקום טוב – ולא ראיתי שזה קורה. יצאתי עם לב כואב…". "כקצינה בצבא החלטתי שמה שאני רוצה לעשות בחיים הוא חינוך. הרצון הזה התנפץ לרסיסים כשהגעתי לרננים. מה שחשבתי שהוא הגשמת חלום הפך שם לסיוט. עד היום לא השתחררתי ממה שעבר עלי בפנימייה הזאת…"

אינספור עדויות הגיעו אלינו על הנעשה בפנימיית רננים בזכרון יעקב. הן מגוללות את המתרחש בפנימייה בשנים האחרונות, עד היום. אנשי הדרכה שעבדו בפנימייה, הורים לילדים החיים בה וגם הילדים עצמם, גוללו סיפורים על אלימות קשה כלפי חניכים וחניכות, הזנחה, עזובה והיעדר פיקוח, במקום המצהיר על עצמו שהוא "מעניק לחניכיו מסגרת המספקת חוויית קשר משמעותית, טיפול, טיפוח, העשרה ומוגנות, תוך דגש על העצמה אישית." סיפורים קשים, כואבים ומקוממים, שחלקם אף מעלים חשד כבד לפלילים.

רננים היא פנימייה טיפולית המאכלסת כ- 200 בנים ובנות בני ,18-6 בעלי רקע של בעיות רגשיות, התנהגותיות ונפשיות. חלקם מגיעים לאחר אשפוז פסיכיאטרי או כחלופה לאשפוז, חלקם בעלי אינטליגנציה גבולית עד פיגור קל, וחלקם בעלי קשיים רגשיים, הפרעות התנהגות או לקויות למידה. רבים מהם נמצאים בפנימייה מתוקף צו בית משפט, ובעקבות החלטות של גורמי הרווחה להוציאם מבתיהם. הילדים חיים בפנימייה שנים ארוכות ומעצבות ומעבירים בה את שנות הילדות וההתבגרות. חלקם יוצאים לחופשות או לביקורים בבית מדי שבוע או כמה שבועות; לאחרים זה הבית, והם ממעטים לצאת ממנו.

הפנימייה נתונה לפיקוח השירות לילד ולנוער במשרד הרווחה, ועל פי אתר האינטרנט שלה, מופעלת בידי "ד.י.ש בע"מ," חברה פרטית שהוקמה ב- 1971 וזכתה במכרז של משרד הרווחה, שבמסגרתו היא מפעילה שש פנימיות לילדים ולנוער בסיכון.

גם פנימיית רננים הוקמה ב- 1971 וסמוך לה פועל בית ספר לחינוך מיוחד באותו שם, שבו לומדים רבים מילדיה.

על פי הערכות של אנשי מקצוע, התקציב הממוצע המועבר מהמדינה לפנימיית רננים עבור כל ילד עומד על כ- 12,500 ש"ח – כלומר תקציב שנתי של כ- 30 מיליון שקלים.

צוות הפנימייה הקבוע כולל רכזי הדרכה, כמה נשים שמתפקדות כ"אם בית," מדריכים שמהווים את כוח העבודה המרכזי, הן מבחינת מספר שעות העבודה והן מבחינת המגע השוטף עם הילדים, וכן צעירים בני 18 בשנת שירות, שאינם מקבלים שכר, ובמקרים רבים ממלאים תפקיד של מדריכים לכל דבר. בנוסף כולל הצוות שומרי לילה, צוות טיפולי, צוות מרפאה, אנשי אחזקה ולוגיסטיקה, עובדי מטבח, צוות סייעות לליווי לבתי הספר, צוות ניהולי ומזכירות.

"המחזות שראיתי בפנימייה ממשיכים לעלות כל הזמן מול עיניי," מספרת ליאת (שמה בדוי, כמו יתר שמות אנשי ההדרכה בכתבה, כדי לא לאפשר זיהוי של הקטינים המעורבים( מדריכה שעבדה ברננים במשך שנתיים. היא מתארת אווירה של אלימות יומיומית כלפי הילדים, מילולית ופיזית. "משפטים כמו 'אני אחנוק אותך• ,' 'אני אדאג שתשבי בחושך, תאכלי חרא ותצטערי על היום שנולדת,' וגם בעיטות, עיקומי ידיים, דחיפת ילדים למיטות שלהם ומתן תרופות בכוח לילדים שמתנגדים.

2

הילד יורק את הכדור? שוב דוחפים לו אותו בכוח, ואת שואלת את עצמך, אין דרך אחרת?

"אם הבית שעבדה איתי היתה מקללת את הילדים, יורדת עליהם, מעליבה אותם וכמעט לא מפסיקה לצעוק. דיווחתי על האלימות שראיתי להנהלת הפנימייה. הזמינו את אם הבית לשיחות אזהרה, אבל האלימות לא פסקה.

"במו עיניי ראיתי איש צוות מרביץ לאחד הילדים כי הוא עשה בלאגן ולא הסכים ללכת לישון. הוא גרר את הילד לחדר האוכל, כשהמקום היה ריק, ושם עיקם לו את הידיים, הצמיד אותו לקיר ואיים עליו. הילד צרח בהיסטריה 'למה אתה מרביץ לי'? ואז, כשאיש הצוות הבחין בי, הוא אמר: 'הנה, אפילו ליאת רואה, אני לא מרביץ לך.' דיווחתי גם על המקרה הזה להנהלה, אבל שום דבר לא נעשה.

"ההנהלה לא מצליחה להתמודד, למרות שלחלק מהמנהלים יש כוונות טובות. נכון, הילדים לא פשוטים להתמודדות. יש כאלה שבורחים, או מנסים לברוח, מנפצים חלונות, נוקטים אלימות כלפי הצוות, וזה מעורר חוסר אונים. אך לא פעם מחזירים להם באותו מטבע. "פניתי עם מדריכים נוספים לכל מי שאפשר. להנהלת החברה, לגורמי רווחה, למשטרה. אבל הרגשנו שאין מי שמקשיב, שלאף אחד לא אכפת, והכי עצוב זה שהיו גורמים שהדברים לא נראו להם חריגים.

כשעזבתי את הפנימייה שאלתי את עצמי אם עשיתי מספיק כדי לעזור לילדים האלה. והם הילדים הכי מדהימים בעולם. אני מתכוונת לזה. בוגרים ורגישים ואמיצים ומתוקים. "כן, חלקם ילדים חולים, ויש להם בעיות בבית, אפילו הרבה בעיות. אבל אני לא חושבת שזאת סיבה להעניש אותם. והמקום הזה הוא עונש, בעיקר בגלל ההתנהלות שלו, היחס שהילדים מקבלים שם. הנפשי, הרגשי והפיזי. לוקחים את הילדים עם הרקע הכי קשה, הכי עצוב, ושמים אותם במקום שעלול רק להחמיר את כל הבעיות שלהם וליצור בעיות וצלקות נוספות."

"ראיתי מדריך בחוג תופס ילד באוזן וגורר אותו בכוח," מספרת דפנה, שעבדה כמדריכה ברננים במשך חצי שנה, עד שלא יכלה עוד.

"הילד לא שיתף פעולה עם הפעילות שערך המדריך. הוא היה מהדרום, ילד מלא בטראומות של טילים. בכל פעם שהיה שומע קול שהזכיר לו אזעקה, הוא היה נלחץ ומתחבא בפינה, ואז המדריך תפס אותו בכוח ומשך אותו משם.

"במקרה אחר, אשת צוות הטיחה את תיק היד שלה בעוצמה בחזה של ילדה שהתחצפה אליה. זה לא אמור לקרות. הילדים האלה שם כדי שיעזרו להם ויגנו עליהם, לא כדי שיספגו עוד אלימות."

נורית, מדריכה נוספת, מספרת שבקבוצה שהיתה באחריותה, של ילדות בנות 14-8 "אשת צוות מרכזית היתה מכניסה אותן למיטות בצעקות. היא היתה דוחפת אותן, גוררת אותן, צועקת, מנבלת את הפה. היא היתה אומרת להן: 'את תאכלי ממני חרא', 'אני אכנס בך מכל הכיוונים,' 'אני אקרע אותך,' 'אני אמרר לך את החיים'.

אחת הילדות, קטנה ורזה כמו ענף שביר, היתה מציצה מפתח החדר בזמן ההשכבות, ואשת הצוות היתה מעיפה אותה פנימה בכוח, כדי שתלך לישון.

"היא הוציאה ילדות בכוח באמצע המקלחת, עירומות, אם לא עמדו בזמן שהוקצב למקלחת. בקבוצה שלנו היו כמה מקלחות עם וילונות ומקלחת אחת עם דלת, שנועדה לילדות הקטנות, ילדות חלשות יותר מבחינה גופנית, אלה שהיו חדשות בקבוצה או בנות שעברו פגיעה מינית. באחד הערבים, ילדה שהתקלחה שם לא עמדה בזמנים, ואותה אשת צוות דפקה בעוצמה על הדלת, צעקה עליה לפתוח, ואז שלפה אותה משם בכוח, לפני שסיימה להתקלח, עירומה, לפני כולן."

3

– דיווחת להנהלה?

"בוודאי. אבל שום דבר לא קרה, ולך אין יכולת להתוות דרך אחרת. ככה מתנהלים עם הילדות האלה במשך שנים, אז איך תבואי ותשני משהו לבד? אותה אשת צוות היתה אומרת לי, 'אני לא מרביצה, אני רק תופסת לילדה את היד ומעקמת אותה טיפה, שתדע לא להתעסק איתי בפעם הבאה'. "כשהבנתי שאני לא יכולה לשנות כלום, ולא יכולתי עוד לשאת את החוויות הקשות בעבודה, החלטתי לעזוב".

לפני שעזבה, היא תיעדה את האלימות המילולית נגד הבנות. "בכל פעם שהפעלתי את מכשיר ההקלטה, היה מה להקליט."

ההקלטות קשות להאזנה.

אשת הצוות נשמעת בהן צורחת על הילדות משפטים כגון: "את תתחילי לסתום את הפה שלך, יא תולעת. כן, את, חתיכת תולעת, זה מה שאת…" "יאללה, סתמי כבר, את לא מבינה שאת לא מזיזה לי שערה…!?", "סותמת עכשיו? את סותמת? טוסי מכאן, עופי מכאן. צאי מהמועדון… שאני יעזור לך!? אם את נשארת אז את סותמת, את שותקת עכשיו…", "החיים שלך בזבל אם תמשיכי ככה."

נורית הגישה תלונה למשטרה בנובמבר 2013 וצירפה את ההקלטות. לפני כשנה היא זומנה לחקירה, אבל נכון להיום, התלונה עדיין נבדקת על ידי המשטרה. מיכל, מדריכה נוספת שעבדה כמה שנים בפנימייה, מספרת שבתחילת דרכה היתה עדה להתפרצות מצידו של אחד הילדים. "הוא ירק, קילל ולא נשמע לצוות. ההתמודדות שלהם עם זה היתה להכניס אותו בכוח, עם הבגדים, לתוך מקלחת קרה." יש הנחיה לנהוג כך כדי להרגיע ילדים? "אין הנחיה כזאת. אני הייתי בהלם. זה קרה בסך הכל חודש אחרי שנכנסתי לתפקיד, וראיתי איך איש צוות ובחור בן 18 בשנת שירות עושים לילד את המעשה המשפיל הזה."

"קוראים לזה בית כלא" 

גם ילדים בפנימייה מתלוננים בפני הוריהם על האלימות שהם חווים. לפני כמה שבועות הקליטה אמו של אחד החניכים, בן 12, שיחת טלפון שבה התלונן באוזניה על כאבים בצלעות:

"אחרי ששתי מדריכות ישבו עלי. לא יכולתי להתנגד, הן גדולות… אחת מהן הפילה אותי לרצפה ואמרה לי 'כלב טוב.'

היא ישבה עלי עם כל המשקל שלה, ולא נשמתי.

אמרתי לה, 'תרדי ממני, אני לא נושם,' עד שהתחילה לנזול לי נזלת מהאף. אחת מהן עיקמה לי את הידיים, והן אמרו לי, 'אל תתנגד, אל תתנגד.' אחרי שהן עזבו אותי ראיתי שהיד שלי נפוחה, וכשילד לקח לי את הנעליים וזרק אותן על הראש שלי, לא עשו לו כלום."

ילד אחר, גם הוא בן 12, סיפר לאחרונה לאמו כי "ארבעה ילדים לא הפסיקו לקלל אותי ואת המשפחה, נתנו לי מכות בלי הפסקה באמצע האוכל. לא יכולתי לאכול, כל שנייה קיבלתי כאפה. ילד אחד הכניס את הברך לתוך הפנים שלי. והכל ליד המדריכים… אז המדריכה אמרה לי, לך לחדר… המדריכה ועוד מדריכה שהצטרפה אליה דחפו אותי לחדר בכוח, ואחת מהן קיפלה לי את היד וזה היה כואב.

אמרתי, 'אבל הם מתחילים איתי, מחלקים לי כאפות', וקיללתי את המדריכה, כי היא הכאיבה לי. "עמדתי בכניסה לחדר וניסיתי לחזור לחדר האוכל והמדריכה אמרה לי, 'אתה לא יוצא', ונתנה לי ברכיות מלא פעמים. דחפה אותי עם הרגליים שלה חזרה לחדר. 'יש לי מדריכה שלא מתייחסת כשהיא רואה מה עושים לי, ויש מדריכה שכן אכפת לה ממני. יש מדריכים שרואים שמקללים אותי בלי הפסקה ואומרים לי 'תתעלם'. כולם פה קוראים למקום הזה בית כלא, בגלל איך שמתנהגים אלינו".

בעקבות דיווחיו של הילד, הגישה אמו החודש תלונה במשטרה, המצויה בבדיקה.

4
לא מעט עדויות מספרות על "הולדינג" בלתי מוצדק שנעשה לחניכים. ההולדינג (בלשון מקצועית – "אחיזה טיפולית מרסנת") הוא טכניקה שבה דמות מטפלת בוגרת אוחזת בחוזקה בגופו של ילד מאחור, על מנת לעזור לו לרסן את התנהגותו ולהירגע. האחיזה מגבילה את חופש התנועה של הילד ומונעת ממנו להזיק לעצמו, לאחרים ולרכוש, ובתוך כך יוצרת קירבה גופנית ואינטימיות בין הילד לדמות הטיפולית האוחזת בו.

לשם ביצוע הולדינג יש לעבור הכשרה מיוחדת. על פי מאמרו של הפסיכולוג אמיתי מגד, שמופיע גם באתר משרד הרווחה, ההולדינג מתבצע על ידי תפיסת הילד מאחור בעודו משתולל, משיכת ידיו באופן מוצלב לפני גופו כך שכפות ידיו נוגעות כל אחת בצידי הגוף, הוצאת הילד משיווי המשקל, הפלתו לארץ ואחיזתו בידיים מוצלבות, כשפניו אל הרצפה. במקרים רבים יש צורך בשניים לביצוע האחיזה, כשאחד אוחז בידיו של הילד והשני ברגליו, כדי לא לאפשר לו לבעוט או להשתולל.

המחקר מדגיש כי המטרה באחיזה אינה רק הריסון הפיזי של הילד בעת ההתפרצות, אלא גם יצירת התקשרות בטוחה בין המדריך לחניך. ההולדינג אמור ליצור קירבה בין הילד למבוגר שאוחז בו, להחזיר לילד את השליטה העצמית ולהעניק לו תחושה שהוא מוגן. אלא שכאשר אחיזה מתבצעת באופן כוחני או מעלה יעזר גם במי שלא הוכשר לבצע הולדינג."

נורית מספרת על סכסוך קולני שהתגלע בין אשת צוות לאחת מבנות הפנימייה.

5

"האישה אמרה לנערה לשטוף כלים, הנערה סירבה, והתחיל ביניהן ויכוח קולני שהגיע למצב של התקוטטות ודחיפות הדדיות. בשלב מסוים אשת הצוות תפסה את הנערה בצווארון של החולצה, גררה אותה לקצה המסדרון, קראה לאיש צוות נוסף, ויחד הם הורידו אותה להולדינג, בנוכחותי ובנוכחות נערות נוספות שהיו שם. השכיבו אותה עם הפנים לרצפה, כשהידיים שלה מוצלבות מאחורי הגב, במשך 15-10 דקות. אחרי שהם שיחררו את הנערה, האישה אמרה לנו: 'איזה כיף היה לעשות לה הולדינג.'

"הייתי עדה לעוד מקרים שבהם היא עשתה הולדינג לא מוצדק, וגם לאיומים שלה על הנערות: 'לי לא מרביצים, אני ישר מורידה להולדינג."'

גלעד, שעבד בפנימייה שנים רבות, מספר על המקרים שראה:

"לא פעם המדריכים היו נכנסים להולדינג מתוך מה שנקרא כמקום של איום או נקמה. היו תופסים את הילד בכוח באמצע הרחוב, מחוץ לפנימייה, ומכאיבים לו. ואתם רואים שילד בהולדינג לא חווה ניש, היא עלולה להוות שיחזור של החוויות הכואבות מעברו של הילד ולחזק אצלו את הדפוסים הבעייתיים".

"כשאחיזה מתבצעת כנקמה בילד, כשהיא מתבצעת מתוך זעמו של המדריך, או כשמדריך מבצע אותה מתוך הצפה וחוסר שליטה, אין כל אפשרות שהוא יוכל להיות קשוב לצרכיו המשתנים של הילד ולהיענות להם", נכתב במאמר.

"אחיזה כזו אינה יכולה להיות טיפולית. אחיזה משיגה תוצאות אנטי טיפוליות והרסניות כשהיא מתבצעת באופן כוחני, כנקמה או כעונש".

מיכל: "ראיתי הרבה מקרי הולדינג בפנימייה, שבהם מדריך שעבר במקרה ראה ילד משתולל ועשה לו הולדינג. לפעמים זה היה מדריך שאפילו לא מכיר את הילד. הילד היה נרגע לכמה דקות ואז שוב משתולל, כי לא עברו איתו שום תהליך. ובגלל שכמעט תמיד יש בפנימייה מחסור באנשי צוות, לא היתה ברירה אלא "גורם מופרט לא מעורב בהוצאת ילד מביתו".

תהליך של הרגעה אלא להפך, הוא חווה קושי, לחץ, קושי לנשום." ליאת: "כל הזמן ראיתי שעושים הולדינג, בזמן שזה אמור להיות דבר נדיר מדריכים היו 'מורידים' ילדים להולדינג כאזהרה לילדים האחרים, כעונש או פשוט מתוך חוסר אונים ואיבוד עשתונות. היו תקופות שזה קרה כמה פעמים ביום. אני חושבת שכמעט כל המקרים שראיתי היו לא מוצדקים ואלימים מאוד.

הם נעשו בצורה אלימה, כאמצעי ענישה. "ראיתי אם בית שהתגרתה בילד שהיה בהתקף עצבים, עד שהוא התנפל עליה והרביץ לה. אחר כך, כשהוא כבר נרגע, הורידו אותו להולדינג, מול עיניהם של ילדים אחרים, שעמדו והסתכלו. זה היה פשוט עונש, ועונש רע לילד שהוא בסופו של דבר חסר אונים. "היה מקרה שבו אחד הילדים לא הסכים לעלות להסעה. מדריך שהיה שם ניסה לדחוף אותו לתוך האוטובוס, וכשהילד הלך לאחור, המדריך דחף אותו שוב. בסוף הילד דחף את המדריך חזרה וניסה לברוח. הורידו אותו להולדינג על המדרכה, בצורה אלימה, מול כל הילדים שהיו באוטובוס. למה? כי הוא לא רצה ללכת לבית הספר. הייתי שם, ראיתי את זה."

"במנגנון של הוצאת ילדים מבתיהם לפנימיות מעורבים גופים פרטיים, שפועלים למטרות רווח," אומר רו"ח קובי אליה, המתמחה בפיקוח ובקרה על איכות השירותים הממשלתיים הניתנים לציבור.

"משרד הרווחה הוא המשרד המופרט ביותר בישראל, והרוב המוחלט של השירותים שהוא נותן מסופקים על ידי עמותות וחברות פרטיות. ובעידן ההפרטה, לנותני השירותים הכי משתלם לספק למשרד הרווחה שירותים חוץ-ביתיים".

לדברי אליה:

"משרד הרווחה מתאים את עצמו לאינטרסים הכלכליים של נותני השירותים. כ- 4 מיליארד שקלים, יותר ממחצית מתקציב המשרד בשנת 2013 שעמד על 7 מיליארד, הוקצו עבור אחזקת 35 אלף נזקקי רווחה במוסדות חוץ-ביתיים, בעיקר להשמת בעלי מוגבלויות וילדים בסיכון במוסדות.

נזקקים אלה מהווים פחות משלושה אחוזים מתוך 1.3 מיליון הרשומים במשרד הרווחה.

"למעשה, העיוותים חמורים יותר. בישראל פועלות מאות פנימיות שאינן מתוקצבות על ידי משרד הרווחה, אולם המשרד מפנה אליהן ילדים בסיכון. התקציב מגיע ממקורות מגוונים, ובהם משרד החינוך והסוכנות היהודית, ולכן הילדים הללו כלל לא נספרים בדיווחי משרד הרווחה כילדים בסיכון בפנימיות. כך, למשל, 4,000-כ ילדים בסיכון גבוה, שחלקם הוצאו בצווי בית משפט, הושמו במוסדות המפעל להכשרת ילדי ישראל ועמותת מת"ן. ילדים אלה ממומנים מתקציב משרד החינוך וכלל לא נספרו בדיווחי משרד הרווחה כילדים בסיכון בפנימיות".

6

במשרד הרווחה אומרים כי "מדיניות המשרד היא בראש ובראשונה השארת הילדים בקהילה. רק במקרים שבהם מוצו כל התהליכים הקהילתיים, מחליטים להוציא למסגרות חוץ-ביתיות. בקבלת ההחלטות על הוצאת ילדים מהבית מעורבים רק גורמי המקצוע במשרד הרווחה – אין שום גורם מופרט שמעורב בקבלת ההחלטה.

"משרד הרווחה פועל על פי חוק חובת המכרזים ומאפשר התמודדות שווה של גופים פרטיים אל מול עמותות וגופים מלכ"ריים לסוגיהם. מפעילי המסגרות נחשבים קבלני משנה של המשרד ונתונים לפיקוחו הצמוד פנימיות משרד החינוך הן פנימיות ראויות ומפוקחות, המיועדות לילדים שחלקם מוגדרים ילדים בסיכון, בעלי פוטנציאל תקין ויכולים להשתלב בכל מערכת נורמטיבית. הוצאת ילד בצו אינה קשורה למצבם של הילדים או משפחתם, אלא רק להסכמה או להתנגדות של ההורים".

 להשיג שקט. לא משנה איך 

אוכלוסיית החניכים בפנימייה אינה קלה, והמדריכים נדרשים להתמודדויות מורכבות ביותר לכן, איכות כוח האדם המטפל, הכשרתו, מחויבותו ומסירותו חשובות לאין שיעור.

"בפועל, חלק מהמדריכים לא בקיאים בחינוך, אלא עושים למעשה שמרטפות, בתנאים קשים ועם הפעלת כוח מיותרת", אומר גלעד.

"הנראות היא הדבר החשוב: שתצליח לשלוט בקבוצה. אם יש שקט, הצלחת. לא משנה איך השגת את השקט. "באים לשם אנשים צעירים, לזמן קצר. הם עובדים קצת, חוסכים כסף וממשיכים הלאה, משאירים את הילדים מאחור גם אני באתי לשם כדי להרוויח עוד קצת כסף. הילדים לא מספיקים ליצור יחסי אמון, וכבר מתחלפות הדמויות סביבם. וידוע עד כמה ילדים חייבים לדעת שיש מישהו שתמיד נמצא שם בשבילם, שלמישהו אכפת מהם, במיוחד לילדים כמו אלה שבפנימייה. ממה ששמעתי מהילדים שם, הם לא מרגישים בבית אפילו לרגע.אין מספיק חופש, אין הכלה, אין קבלה. אם הם יסטו מהמותר, יורידו להם את הראש".

ליאת: "אני מלכתחילה ניסיתי להתקבל לרננים כי הבנתי שאין באמת דרישה להתחייבות ארוכת שנים. הראיון היה ברמה מאוד נמוכה וכלל בעיקר דיבורים של המראיין, ואחריו יום של דינמיקה קבוצתית. בתחילת השנה היו כמה ימי היערכות, שבהם לא היתה שום הכשרה או הכנה למה שעומד להיות.

"בזמן שעבדתי שם לא זכיתי לליווי או הדרכה משמעותיים. פעם בשבועיים היתה אמורה להיות שיחה תקופתית עם עובדת סוציאלית, אבל בהרבה מקרים זה לא קרה. גם ישיבות צוות, שהיו אמורות להתקיים פעם בשבועיים, התקיימו בתדירות הרבה יותר נמוכה והיו לא מועילות. בסופו של דבר, התחושה היתה שכל מדריך יכול לעשות ככל העולה על רוחו. לא היה שום פיקוח".

דפנה: "תחלופת כוח האדם מטורפת, ואין הכשרה מסודרת או ליווי בעל ערך. ביום הראשון שלי בפנימייה גיליתי שאני ועוד בחור בן 18, בשנת שירות, צריכים להיות אחראים לבד על קבוצה של 12 ילדים בני 14-9. עבדנו ככה שמונה שעות ורבע. זה כל כך לא הגיוני ולא אחראי. מדובר בילדים פוסט אשפוזיים, מרקע לא פשוט. עם כל הרצון הטוב, הייתי בת 22, רק נכנסתי לעבודה, איך מאפשרים מצב כזה?

"באותו יום, ילד משך לי בשערות ודחף אותי. יצאתי החוצה ובכיתי. הייתי נסערת מאוד. במקרה ראתה אותי פסיכולוגית שעובדת בפנימייה וניגשה אלי. דיברנו עשר דקות, ולרגע היא לא אמרה לי איך מתמודדים עם מצבים כאלה. ממה נובעת האלימות של הילדים. היא רק אמרה לי שאני לא חייבת להישאר אם אני לא רוצה.

"בהמשך גם מנהלת הפנימייה הבהירה לי ש'אין מתכון להתמודדות עם הקשיים האלה', שהיא לא יכולה ללמד אותי מה לעשות. שאני צריכה למצוא את הפתרונות בזמן אמת, בשטח. אבל איך? אילו כלים יש לנו? לפחות אם המעטפת סביב היתה נכונה, תומכת, מכווינה, כזאת ששמה את הילדים במרכז, הייתי פחות מרגישה את המחסור בכלים."

– מה כללה העבודה שלך כמדריכה?

"המון. במשמרת את מקבלת את הילדים בצהריים מבית הספר וצריכה לדאוג שיאכלו, שיפנו את הכלים, שיכינו שיעורי בית, שינקו, שיסדרו, שילכו לפעילויות, שלא יריבו ולא ילכו מכות. את עוזרת לילדים לסדר, לקפל את הכביסה, לנקות. וכל הזמן קוראים לך, זקוקים לך, כמעט כל שנייה את שומעת את הילדים קוראים לך, ואין זמן לגשת לכולם, לטפל בהם, להיות שם בשבילם. שלא לדבר על להעביר להם תכנים חינוכיים או פשוט להקשיב להם. זה יצר אצלם תסכול עמוק, ובצדק.

"בגלל חוסר זמן, היעדר הכשרה ומחסור באנשי צוות, הכל נעשה בצעקות. כל הזמן צועקים, כולם. אני לא מבינה איך אפשר לגדול ככה.

"היה, למשל, יום שעבדתי 30 שעות ברצף. הגעתי בתשע בבוקר לישיבת צוות, נשארתי לקבל את הילדים מבית הספר, ואחרי שהשכבתי אותם בערב ביקשו ממני להיות שומרת לילה על אחת הקבוצות, כי היה מחסור בכוח אדם. זאת היתה קבוצה שדורשת שמירה בער•ת, אי אפשר ללכת לישון.

"בשש בבוקר עזבתי אותם והלכתי הביתה לעשות השכמה לילדים שלי, ואז חזרתי לפנימייה ונשארתי שם עד ארבע אחה"צ, כי היה יום הורים.

כשחזרתי הביתה, מותשת ומטושטשת, לא הפסקתי לחשוב איך איפשרו לי להיות אחראית על ילדים כאלה במצב כזה".

מיכל: "לא עברתי שום הכשרה להיות מדריכה, אז או שיש לך את זה או שאין לך את זה, והילדים הם אלה שמשלמים. את זאת שצריכה להחליט לעצמך את זה אני אעשה ואת זה לא, כי אין מישהו שבאמת רואה ויודע כל מה שאת עושה עם הילדים. אין באמת ביקורת. גם לא אומרים לך מה בדיוק לעשות, אז את פשוט מאלתרת או נותרת חסרת אונים ולא יודעת מה לעשות.

"המחסור באנשי צוות הוא משמעותי. היו ימים שהייתי מאושרת, כי היו איתי עוד שני אנשי צוות. אמרתי לעצמי, נהדר, הנה הזדמנות לעשות לילדים עוד פעילויות. אבל מייד היו לוקחים לי איש צוות אחד, כדי למלא חורים בקבוצה אחרת. כל כך קשה לעבוד ככה.

"גם אותי העבירו בין הקבוצות כדי למלא חורים, בלי שהכרתי את הילדים. אלה משמרות חסרות משמעות, שבהן את רק דואגת שהם לא יהרגו אחד את השני, שיאכלו, יתקלחו וייכנסו למיטות. שום ערך מוסף. רציתי לתת שם הכל ולעמוד בכל הדרישות, אבל לא נותנים לך את התנאים".

עכברים, שתן ופטריות חלק מהחניכים בפנימייה מחולקים לקבוצות על פי מאפיינים נפשיים והתנהגותיים, וחלקם מחולקים לקבוצות על פי גילאים.

ילדים עד גיל 14 מתגוררים בחדרים בפנימייה; מגיל 14 הם עוברים להתגורר במשפחתונים (ובלשון הצוות "וילות", המצויים סמוך למבנה הפנימייה.

"בקבוצות שבהן טווח הגילאים רחב זה מאוד קשה ולא מתאים," אומרת ליאת.

"הקטנים חלשים יותר ונחשפים לדברים שהם לא אמורים להיחשף אליהם, למשל מיניות ואלימות".

"אצלי בקבוצה היה ילד בן 14 שעשה קולות ותנועות מיניות", אומרת דפנה.

"ילד בן 9 מאותה קבוצה התחיל לחקות אותו. לא יכולתי לראות את זה".

א', שבנה הוצא מהבית בצו בית משפט וגדל בפנימייה יותר משלוש שנים, מספרת כי "בהתחלה הצוות עטף אותו, הרגשתי שהמדריכים שומרים עליו ושטוב לו. הוא היה ב'וילה', שהייתי מוקסמת ממנה, אבל אחר כך אחד המדריכים עזב, והמצב הידרדר הוא עבר לבית אחר, מלוכלך שהמיטות בו היו מסריחות והקירות מתקלפים.

"בשיחות שלי איתו הוא התחיל לתאר אלימות קשה כלפיו, ואמר שהמדריכים יודעים עליה. הוא סיפר לי שילד נישק אותו, ילד קפץ עליו עם סכין וילדים זרקו עליו כיסאות. הגשתי תלונות למשטרה על האירועים האלה. אני כבר לא מרגישה שהוא מוגן.

"באחד הביקורים שלי בפנימייה ראיתי כתם דם על הרצפה באחד החדרים. הילדים סיפרו שילד אחד הרביץ לילד אחר ופתח לו את השפה, והדם לא נוקה במשך יומיים. ראיתי שם ילדים, שנראו לי בני 11-12, מעשנים בחשאי.

אמרתי להם: 'בתור אחת שמעשנת, אני אומרת לכם שלא כדאי. הסיגריה מלאה בכימיקלים מסוכנים וממכרי'. ואז הצטרף אלינו מדריך ואמר, 'נראה לך? אני בחיים לא אפסיק לעשן. אני חולה על סיגריות.' הבנתי שזה לא מקום טוב. עכשיו אני נלחמת להוציא אותו משם." ד', שבנה הועבר לפנימייה בחודשים האחרונים מספרת ש"הוא סובל שם מאוד.

הוא סיפר לי שכואבות לו הידיים מרב שהוא צריך לנקות, לטאטא, לשטוף, שאומרים לו שהוא לא יראה יותר את אמא שלו, שיש אלימות קשה של ילדים כלפיו, כולל שימוש בסכינים. באחת השבתות אבא שלו בא לבקר אותו וראה שיש לו גרב על היד.

הסתבר שהוא נחבל וזה הפתרון שניתן לו. האבא לקח אותו מיד לחדר מיון ושם טיפלו בו וחבשו לו את היד למשך ימים. ככה שומרים בפנימייה על הילדים?

גלעד: "היו לילות שכל הפנימייה היתה אחוזת פחדים. בחורף, כשהיו רעמים, הילדים היו מתעוררים. הרי יש ביניהם כאלה שסובלים מפוסט טראומות או מחרדות אחרות, או שפשוט קשה להם כי הם לא ליד הוריהם. גם כשהרבה ילדים היו חולים, כי וירוס השתלט על הפנימייה, כולם היו מתעוררים. ואז יש איתם אדם אחד, שלא תמיד מכיר אותם. איך אפשר להשתלט לבד על כל כך הרבה ילדים מפוחדים?

"במשך כמה שנים היתה בעיית עכברים. בלילות העכברים היו מתרוצצים, לפעמים עולים על הילדים ומעירים אותם. ושוב, היתה בהלה, המולה, ואת לבד, לעיתים עם עשרות ילדים. ומה אפשר לעשות? מעט מאוד, מעט מדי. הכל דווח, אבל לא נמצא פתרון.

"אחת העובדות היתה אומרת לי: 'שהילדים האלה יעריכו שבכלל יש להם מיטה, לחם, קורת גג. שיגידו תודה שהם לא ברחוב." ליאת: "הילדים היו לובשים חולצות במידות לא מתאימות, או שבגדים היו נעלמים להם במכבסה, מתבלים, או שפשוט לא היו בגדים, והיה צריך להסתדר עם מה שיש. אני זוכרת רק מקרים מעטים שהילדים בקבוצה שלי הלכו לבית הספר בגרביים תואמים. לא תמיד בכלל היו גרביים. זאת היתה בעיה נוראית, גם בחורף ילדים היו הולכים בלי גרביים.

"תמיד היה ריח של שתן, ובשבתות היה למדריכים מין נוהג כזה לא לתת לילדים לצאת מהמיטה. למה? כדי שיהיו להם עוד כמה שעות של שקט, ביום שבו אין בית ספר. כך, גם אם היו ילדים שברח להם שתן, הם נשארו במיטה." גלעד: "אם ילד היה מרטיב בלילה, הוא נשאר עם המצעים והבגדים הרטובים משתן עד הבוקר. בשנים שעבדתי שם, היה אסור לי להחליף להם מצעים ובגדים, וגם לא לתת לילדים להחליף לבד או ללכת להתקלח לבד. הם היו מתחננים אלי, 'תן לי ללכת להתקלח,' ולא יכולתי לתת להם. יש בעיה לתת להתקלח בלי פיקוח, כשאני לבד איתם בלילה וצריך לשמור על כל היתר. "היה ילד שבכל לילה עשה פיפי במיטה, ונשאר במצב הזה במשך שעות. אחרי שפניתי כמה פעמים, נתנו לי בשבילו שמיכה דקה להחלפה ואיפשרו לי לתת לו להחליף בגדים, אבל לא להתקלח. "אני חושב שמעבר להחלפת הבגדים והמצעים, זה היה חוסר תשומת הלב שהעציב אותי. הילדים שם צמאים לתשומת לב. יש להם מחסור רגשי, אין להם קשר הורה-ילד, ובהרבה מקרים אין להם שום קשר קבוע וממושך כשכל כך הרבה מדריכים באים והולכים." "מה שעצוב הוא ההתרגלות לכך שיש ילדים שמרטיבים במיטה ונשארים במצב הזה," מוסיפה מיכל.

"זה מדהים איך ברגע שמתרגלים למשהו, הוא כבר לא נראה חמור כל כך. בהתחלה את שואלת את המדריכים סביבך אם זה נראה להם בסדר, ומגלה שהם כבר התרגלו לזה. בסוף את הופכת להיות כמותם. זה מה שנורא.

"אני זוכרת שהלכתי לחדר האוכל לבקש גבינה בשביל הקבוצה שלי, והתורן בחדר האוכל אמר לי: 'קיבלתם אתמול.' האחראית על הקצאת הציוד והאוכל באותה תקופה נתנה הוראות שכל ילד יקבל שתי כפות גבינה בארוחה. אבל הילדים שלי לא קיבלו גבינה, אז הייתי צריכה להתחנן.

"בחדר המקלחת היו טחב או פטריות על התקרה. בחלק מהמקלחות היו וילונות ובחלק לא. וכשאין, לוקח המון זמן עד שבאים לטפל בזה.

"גם מתלים לנייר טואלט לא תמיד היו, ולא בכל חדרי המקלחת היו תנורי חימום, ואלה שהיו לא תמיד עבדו. היה לקבוצה שלי ארון נעליים שהוצב בחוץ, ומעליו סכך לא אטום. מי הגשם היו מטפטפים על הארון, הוא התפורר לגמרי, ולא עשו עם זה כלום. רק אחרי שעזבתי הבנתי שהילדים קיבלו ארון נעליים חדש."

דפנה: "הילדים היו מנקים את אזור המגורים לבד, ופעם בשבוע היתה מנקה. אחרי בקשות נשנות הביאו את המנקה פעמיים בשבוע. כשילד בן 9 שוטף כלים, לא תמיד הם באמת נקיים, לפעמים הם אפילו מסריחים.

הייתי מביאה איתי כל יום כוס מהבית כדי לשתות קפה, כי הכוסות בפנימייה היו מסריחות. ואם לי זה הפריע, אז גם לילדים זה הפריע.

"בשירותים של הילדים לא הייתי מסוגלת להשתמש, רק אם לא היתה לי שום ברירה אחרת. הכל היה מלוכלך ומסריח. הזיכרון הכי חזק שנשאר לי מהפנימייה הוא של מים עומדים בכיור המטבח ובמקלחות. מים שומניים, מלוכלכים. "בגדים עוברים מילד לילד, בגדים מתבלים. ילדים לובשים בגדים בגודל שלא מתאים להם, תחתונים וגרביים עם חורים. חניך שלי איבד נעליים ונאלץ לנעול נעליים קרועות ובלויות שמצא. הלכנו לחפש לו נעליים במחסן וברחבי הפנימייה ועברנו מסכת ארוכה ומייסרת עד שהאחראית על הציוד הסכימה לתת לו נעליים אחרות, משומשות."

"בתקופה שעבדתי בפנימייה היא היתה מטונפת," מספר אפי, שהיה שומר לילה ברננים לפני כמה שנים.

"בקבוצות מסוימות השמירה מחייבת ערות ובקבוצות אחרות לא, אבל אתה אף פעם לא באמת ישן." הוא הגיע לתפקיד בעקבות מודעה שראה בעיתון המקומי. "התקשרתי והזמינו אותי לפגישה. שאלו אותי שאלות בסיסיות, מי אני ומה הרקע שלי, ומהר מאוד עברו לדבר על תנאי ההעסקה. אחרי חצי שעה של שיחה, הייתי בפנים. קיבלתי רשימה שמית של הילדים, טלפונים של כמה מאנשי הצוות – וזהו. כשזה הסינון, היה יכול להגיע גם אדם לא מתאים.

"ראיתי בפנימייה תנאים מחפירים. מחסור בדברים בסיסיים דוגמת נייר טואלט, מגבות לידיים. הריח של השתן באוויר היה נורא. ניסיתי לנקות, ולא היה עם מה. בקבוצה שבה עבדתי הספות היו מרופטות, הקירות כמעט עירומים. הכל היה ספרטני.

"אני זוכר שבאחד הלילות ראיתי ילדה קטנה הולכת לשירותים. היה לה קר, אז היא התעטפה בסדין, ניסתה להתחמם בעזרתו, ואז דרכה ברגליים היחפות על מים עומדים, מלוכלכים, בחדר האמבטיה. זה לא יוצא לי מהראש".

"כשהיה יום הורים, או ביקורים אחרים, היו עושים מבצע ניקיון, כמו לפני ביקור של הרמטכ"ל בבסיס צבאי. ואז, למשך יום אחד, המקום נראה טוב. בלילות הילדים לא תמיד ישנו. היו מקרים שכל הבית היה ער, שילדים היו מנסים לברוח. אני יכול להבין אותם. "ראיתי שהיכולת שלי לתת מענה לילדים האלה יורדת ויורדת. גם אם אתה קדוש, ואני לא, אי אפשר אחרת. ואני מאמין שמי שעומד בראש המקום הזה, או מפקח עליו, לא היה מוכן שהילדים שלו יהיו שם, עם או בלי קשר לפרופיל של האוכלוסייה. הילדים נמצאים שם כדי לקבל טיפול טוב יותר משקיבלו עד שהגיעו לשם, אבל ממה שאני ראיתי, זה נראה כמו משהו גרוע יותר." הערכים התנפצו בכל פעם.

מוטי לייבל, פעיל חברתי ומייסד קבוצת הפייסבוק "הורים שכולים לילדים חיים," מספר שקיבל פניות רבות הנוגעות לפנימיית רננים, לגבי התנהלותם של אנשי הדרכה במקום, האלימות וההזנחה.

"כפעיל חברתי מגיעות אלי עשרות פניות ביום, שרובן ככולן קשורות לעובדים סוציאליים של משרד הרווחה, להתנהלויות קשות במוסדות רווחה ותחנונים לעזרה מצד הורים שמנותקים מילדיהם המצויים במוסדות וסובלים בהם סבל רב. על פי הבדיקות שלי, חלק גדול מאוד מהפניות מוצדקות."

כל המרואיינים לכתבה מספרים שהתלוננו בפני גורמים רבים, החל מהנהלת הפנימייה והנהלת החברה הפרטית המפעילה אותה ועד לגורמים בכירים במשרד הרווחה.

"בראיון הקבלה שלי לפנימייה, שארך 20 דקות, נשאלתי מה הייתי עושה אם הייתי יודעת שאחד מאנשי הצוות מרים ידיים על ילדים," מספרת דפנה. "עניתי שהייתי מדווחת, כמובן. אבל בהמשך הבנתי שלמעשה, לדיווחים אין משמעות אמיתית. יש דברים שמושתקים, נסגרים בפנים." נורית: "חובה לעשות בדק בית בפנימייה הזאת. זו היתה חובה כבר מזמן לעשות שיחות חתך, עם הצוות ועם החניכים והחניכות. חובה שיהיו ביקורות חינוכיות, הדרכתיות, מקצועיות, שבודקות את השיגרה של הילדים. בבתים שמהם הוציאו אותם היו ביקורות כאלה. אז הוציאו אותם מהכאוס שם והכניסו אותם לבית עם רישיון, רק שהבית הזה פרוץ.

"את יודעת מה הכי כואב לי? שלא עשיתי יותר. שלא צעקתי יותר חזק, שלא התפוצצתי בכל ישיבות הצוות. אני שונאת את עצמי על שהתרגלתי למצב, כמו רבים אחרים, כנראה. שנכנעתי למצב שלא היה מקובל עלי, ונשכתי שפתיים. שנשארתי במקום שבו הערכים שלי התנפצו בכל פעם מחדש. "המצפון שלי זעק כל הזמן. לא היה יום שבו לא התחבטתי אם להישאר בפנימייה או לעזוב. מצד אחד, לא יכולתי להישאר שם ולהיות חלק מכל כך הרבה דברים שגויים בעיניי. מצד שני, אמרתי לעצמי שאם אני לא אהיה איתם, מי ישמור על הילדים? איך אני יכולה לנטוש אותם? הדבר הכי עצוב היה שבשני המקרים אני לא משנה כלום. המקום מתנהל כך שנים על גבי שנים, באין מפריע."

משרד הרווחה פועל מזה שנים לטיוח הפרשיות ומבקש שקט תעשייתי .

משטרת ישראל מטייחת את הפרשיות וכול מי שעורך תחקירים מוזמן לחקירה כמו במדינת עולם שלישי .

בפרשיה לא הוזכר קטין שהועבר ממשפחת אומנה למוסד רננים ומזה חודשים מצבו התדרדר .

הפנימייה מנוהל כגטו לכול דבר ,ואף הגטו מנוהל עפ"י נהלי הרייך השלישי כפי שלמדו שירותי הסעד .

נדגיש שרננים לא זכה בכול מכרז ורוב הפנימיות עד 2012 פעלו ופועלים ללא מכרזים עפ"י חובת המכרזים .

תעשיית הכספים של משרד הסעד למשפחות האומנה

       תעשיית האומנה לא מה שחשבתם לא היתנדבות ולא למען הקהילה רק כסף!!

רבקה ודוד אוחנה מישוב כוכב השחר – עסק כלכלי מכניס מילדי אומנה ואימוץ בשווי מאות אלפי ש"ח מידי חודש

לאתר זה הגיע מידע על הכנסות כספיות עצומות במימדן אותם מרוויחים מזה שנים רבות בני הזוג רבקה ודוד אוחנה, המתגוררים בכוכב השחר 83 ד.נ. מזרח בנימין כוכב השחר.  מדובר בזוג עם חמישה ילדים ביולוגיים (בוגרים), המקבל ילדי אומנה שנחטפים על ידי משרד הרווחה מהורים כשירים ונורמטיביים וילדים שמוצאים לאימוץ על ידי "השירות למען הילד", הידוע בחוסר מוסריותו ובסחר הילדים שהוא מבצע.

רבקה אוחנה, מבצעת את האומנה מטעמים כספיים גרידא, תוך שהיא מנצלת את המדינה והמוסד לביטוח לאומי בקבלת כספים ו"תגמולים למתנדבים", שם משולמים לה תוספות כספיות ניכרות.

רבקה ודוד אוחנה מתפקדים כאומנה של אור שלום מזה כחמש שנים - מרוויחים הון עתק כסף ומקדישים את חייהם במסירות לגזל תקציבים מהמדינה על גב הורים וילדים אומללים

רבקה אוחנה עוברת "השתלמויות" הזויות ומופרכות ובגינן היא דורשת ומקבלת תשלומים שונים ומשונים ממשרד הרווחה.

בנוסף הנ"ל קיבלה תוספת שכר "גמול כפל תואר" כבעלת תואר אקדמי ותעודת הוראה מישיבה יונברסיטי , אוניברסיטת הישיבה בניו-יורק, שאיננה מוכרת בארץ, שם טענה אוחנה כי למדה "חינוך".

בשנת 2005 הזוג טיפל ב- 5 ילדיו הביולוגיים, וכהשלמת הכנסה "טיפל" ב:

  • 3 ילדים שנחטפו לאומנה ע"י משרד הרווחה;
  • 2 ילדים שנחטפו לאימוץ מטעם השירות למען הילד;
  • 2 ילדים נוספים במהלך שבתות וחגים.

משרד הרווחה משלם לעמותת אור שלום למען ילדים ונוער בסיכון, סכומי כסף עצומים, כשעמותת אור שלום כפר הילדים, מעבירה את הילדים בדיוק כמו כל סחורה לאומנות שונות. העמותה נוהגת לבצע העברות בנקאיות מידי שבעה ימים לאומנים.

להלן חלק מהמסמכים שהגיעו לידינו והמוכיחים חד משמעית על סכומי העתק שהרוויחו האומנים אוחנה, בשנת 2007  עבור 7 ימים, אותם שילמו עמותת אור שלום למען ילדים ונוער בסיכון, לפי הפירוט:

  • בין התאריכים: 28/2/2007 – 7/3/2007 עבור 7 ימים– סך של 10,273 ש"ח.
  • בין התאריכים: 31/5/2007 – 7/6/2007 עבור 7 ימים– סך של 13,051 ש"ח.
  • בין התאריכים: 30/6/2007 – 8/7/2007 עבור 7 ימים– סך של 12,335 ש"ח.

משרד הרווחה חוטף ילדים ממשפחות מוחלשות ומעביר אותם לאימוץ וסחר בילדים, תוך פגיעה קשה וחריגה בהורים והשמצתם. מדובר בסכומים בהיקף מיליוני ש"ח אותם מזרים משרד הרווחה לעמותות מופרטות שונות, במקום לסייע להורים בסכום זניח חודשי.

השיטה של משרד הרווחה היא להוציא את הילדים מהבית, וכך אמר דובר משרד הרווחה ביום 18/6/14 ברשת הפייסבוק:

"בדקתי כמעט כל מקרה שעולה כאן בפייסבוק לגופו ואין יותר צודק מהחלטתם של העובדים הסוציאליים בהוצאת אותם ילדים מהבית".

משרד הרווחה שם מחסום בפני הציבור לדעת על הסכומים העצומים אותם הוא מגלגל על חשבון ההורים האומללים שילדיהם נגזלים מהם. בפניכם מובאים מעט מהמסמכים שניתנו לבעלי האתר.

בפוסט נוסף נחשוף את הפגיעות המיניות שביצעו האומנים בקטינים תחת השגחתם.

אוחנה ורבקה דוד משמשים כאומנים ומרוויחים כל שבוע הון עתק כסף בין התאריכים 28/2/2007 ועד 07/3/2007 קיבלו 10,273 ש"ח עבור שבוע ימים!!!

הכנסות אוחנה רבקה ודוד לשבוע ימים בין אתריכים 31/5/2007 ועד 7/62007 בסך 13,051 ש"ח

הכנסות אוחנה רבקה ודוד לשבוע ימים בין אתריכים 30/6/2007 ועד 8/7/2007 בסך 12,335 ש"ח

סכומים אלה אינם כוללים החזר הוצאות אשר נדרשו על ידי אוחנה רבקה ודוד:

רבקה אוחנה דרשה וקיבלה 1000 ש"ח החזר הוצאות עבור ילד שהוצא בכפיה לאומנה

רבקה אוחנה דרשה וקיבלה 3778 ש"ח החזר הוצאות עבור ילד שהוצא בכפיה לאומנה חודש מאי 2007

רבקה אוחנה דרשה וקיבלה 3062 ש"ח החזר הוצאות עבור ילד שהוצא בכפיה לאומנה חודש יוני 2007

השקרים של גל נבו עו"ס מנחת אומנה "בתים טיפוליים" - תיארה את האומנים כמשפחה מיוחדת, בעוד הילדים עברו שם זוועות והתעללויות מיניות קשות וחריגות

רבקה אוחנה בלי בושה רצה לביטוח הלאומי לקבל עוד תקציב "תגמולים למתנדבים"

רבקה אוחנה, מחפשת איך להשיג עוד ועוד תקציבים מהמדינה - "גמול כפל תואר" מאוניברסיטה אנונימית בארה"ב שם קנתה תואר בשביל לקבל תקציבים

לימודי חירטוטים בשביל תוספת תקציבים

רבקה אוחנה גמול ביניים - הגברת לא מפסיקה לחפש מאיפה לסחוט כספים

תואר מאוניברסיטה לא מוכרת בישראל - אולם הגברת בשביל כסף תעשה הכל "אישור זה ניתן לצורך דירוג בשכר בלבד"